העולם במשבר כלכלי. קרנות נסגרות, תרומות מצטמצמות. זה הזמן לבדוק מודלים שונים של נתינה, ולחשוב עליהם. אני אוהבת להתייחס לזה כאל "יש לי, יש לך" כלומר, גם אם יש לי מעט, יש אחוז מסוים לנתינה, תמיד. צדקה היא לא פריבילגיה, היא דרך חיים. ואת זה אני לומדת בעיקר מהעיקרון של לקט שכחה ופאה בוויקרא:

כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}

ויקרא פרק כג

*
פסח המתקרב מעמיד מודל נוסף, ממש בתחילת הסדר, נאמר בארמית, יש אומרים כדי שהילדים יבינו ויש אומרים כדי שהעניים יבינו, עושה שימוש בזיכרון של העבדות ובהדגשת השאיפה לחירות כאלמנט מרכזי במחשבה על נדיבות:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח

הָשַׁתָּא הָכָא

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

הגדה של פסח

*

והסיפור הזה על מר עוקבא, שידוע בנדיבותו, ומקפיד שלא להלבין פני שכנו, מעמיד מודל זוגי (יש עוד כמה סיפורים כאלה בגמרא) של נתינה, והאישה משובחת על עצם נתינתה הישירה, המקטינה את הטורח ועוזרת לרעב ונותנת לו אוכל של ממש בפתח מטבחה והמספר מעריך כל כך את הנתינה הישירה והפשוטה הזאת, שגם רואה עין בעין את המצוקה ופותחת בפניה את הדלת, עד כדי הפיכתה של אשת עוקבא לעמידה בפני פגיעתן הרעה של גחלים:

מר עוקבא היה עני בשכנותו, שהיה רגיל כל יום לזרוק לו ארבעה זוזים בתוך חור הדלת.

יום אחד אמר: "אלך ואראה מי עושה לי אותה טובה".

אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, ובאה אשתו עמו. כיוון שראו בני ביתו של העני שזזה הדלת, יצא העני אחריהם. רצו מלפניו. נכנסו לכבשן שהייתה גרופה בו האש. היו נשרפות רגליו של מר עוקבא.

אמרה לו אשתו: "שים רגליך על רגלי" (שרגלי אינן נשרפות).

חלשה דעתו של מר עוקבא.

אמרה לו אשתו: "אני מצויה בתוך הבית, ומקרבת הנאתם".

ומה היה כל זה?!

שאמר מר זוטרא: "...נוח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן של אש ולא ילבין פני חברו ברבים".

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמ' ב (מתורגם)

*

וסיפור אחרון, על בניית מערכת חינוך שיוויונית, בלי לדרוש ולחקור, מתוך לב שמבין ילדים ושמחה, שאני רוצה להקדיש לסבא רבא שלי שהיה מלמד עדין לב בהונגריה, נירבטור ר' חיים משה איצקוביץ' :

רב נקלע למקום אחד,

גזר תענית

ולא בא מטר.

ירד לפניו שליח הציבור,

אמר משיב הרוח – ונשב רוח,

אמר מוריד הגשם – ובא מטר.

אמר לו – מהם מעשיך?

אמר לו – מלמד דרדקים אני

ומלמד לבני עניים כבני עשירים,

וכל שאי אפשר לו אינני לוקח ממנו דבר.

ויש לי בריכה של דגים

וכל אחד שפושע אני משחד אותו בהם

ומשדל אותו ומפייס אותו

עד שבא וקורא.

תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ד ע"א (בתרגום חופשי)