ג'סי זרעית מתוך העבודה "עולה" שיצרנו יחד, בחלק העוסק בסוטהרבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. הייתה שם אשה אחת יושבת ושומעת לו. נתאחרה דרשתו. המתינה עד שגמר מה שדרש, הלכה לביתה ומצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: ישבתי ושמעתי דרשה. אמר לה: כך וכך [=לשון שבועה] שאין את נכנסת לכאן עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן. ישבו שבת [=שבוע] ראשונה, שניה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: כעת אתם במריבה, הבה נלך עמך אל הדרשן. כיון שראה אותם רבי מאיר, צפה ברוח הקדש, אמר להן: יש ביניכן אשה היודעת ללחש עין? אמרו לה שכנותיה: כעת את הולכת ויורקת בפניו ונעשית מותרת לבעלך. כיון שישבה לפניו נרתעה מלפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש עין. אמר לה: התיזי רוק בפני שבע פעמים ואני מתרפא. ירקה בפניו שבע פעמים. אמר לה: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת, אני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה -לא היה לך לומר לאחד מאתנו ללחוש לך?! אמר להם: לא דיו למאיר להיות שווה לקונו?! ששנה רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.
ויקרא רבה, פרשה ט, ט. התרגום מארמית
רבי מאיר מתייחס בדבריו לקטע הבא המתאר את אחד הטקסים היותר תמוהים המוזכרים בתורה – טקס ה'סוטה' -
יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל-מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ. {פ}
במדבר ה
הפרשיה הזו מעלה שאלות רבות במוחו של הקורא העכשווי. ארבע מהן אעלה פה:
- כיצד התורה, שעל פי רוב חוקיה מבוססים על מציאות מדויקת, מבססת מערכת טקסית שלמה על רגש?
- מדוע אי השוויון המשווע בבסיס הטקס הזה בו האישה " מוקרבת" ('וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן') על מזבח רגשותיו של בעלה?
- כיצד יכול להיות טקס המבוסס כמעט כולו על נס והתערבות אלוהית?
- מדוע שמו המפורש והקדוש של אלוהים הנו חלק מטקס כל כך ארצי וחסר הגיון?
אם אנחנו חושבים על טקס הסוטה מנקודת מבטו של רבי מאיר, אפשר, אולי, להבין את המכלול הזה טוב יותר. נקודת המוצא של רבי מאיר היא שמציאות בה בעלים מקנאים לנשותיהם היא מציאות קיימת. לעיתים קרובות מדי התוצאה של הקנאה הזו היא אלימה , בעייתית וקשה. (עד היום...) ההתמודדות הזוגית והפרטית עם בעיית הקנאה, ההתמודדות בחדרי חדרים בין בני הזוג מאחורי דלתות סגורות היא פעמים רבות הרת אסון ויש חשש שתתרחש פגיעה. כחלופה מציע רבי מאיר (בעקבות הטקסט התנכ"י) להעביר את הקונפליקט הזה מאזור הדמדומים הפרטי שבו דברים מסוכנים עלולים להתרחש, למרחב הציבורי, לירושלים, מקום בו אחרים יכולים להוות נקודת משען ולסייע בפתרון הבעיה. מקום בו הכהן הוא חלק מהעניין, מקום בו ממילא ובשל טבע הדברים תתרווח טבעת החנק.
רבי מאיר אינו קורא את הטקס הזה כטקס של השפלה. הטקס הוא אפשרות חיובית ופורה להתמודדות עם מצוקה. הטקס הוא אפשרות להסיט את המצב בין בני הזוג מה'דרך ללא מוצא' אליה נקלעו לכיוון אחר. כיוון של ניהול דיאלוג ואולי אפילו השכנת שלום. דו שיח הגיוני עשוי לצמוח דווקא, ואולי רק, במקום בו יש הכרה באלמנטים הלא רציונאליים הקיימים בלב ליבו של כל מרקם עדין של יחסים זוגיים. רבי מאיר מבין זאת. הוא מוכן לחשוף את עצמו למה שאחרים עשויים לראות כהשפלה – אחת מתלמידותיו יורקת לתוך עינו שבע פעמים – על מנת לסייע לה ולבן זוגה להיחלץ מתסבוכת הקנאה וסערת הרגשות. מה שרואה הבעל הקנאי כרוק רואה רבי מאיר כרפואה וחסד, וכהליכה בדרכו של הקב"ה שמוכן ששמו ימחה במים על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו.... אולי יש כאן הצעה לחזור ולקרוא ולדרוש את הטקס המקורי באופן דומה...
פורסם בגליון פרשת נשא של "שבת שלום"
