שוב מתקרבים הימים הנוראים ואיתם התפילות האהובות עלי, החגיגיות שבהתחלה חדשה, המאכלים המיוחדים, הסימנים, השופר. אולם מאז הגעתי לניו יורק התחושות שלי לגבי החג הזה מעורבות מאוד. קשה לי למצוא בית כנסת כלבבי. אז על הסליחות הירושלמיות וטעמן המיוחד ויתרתי מראש, אבל אופציות החיים הקהילתיים בניו יורק מאתגרות אותי מאוד. מחד ישנה תופעה שעשויה לחמם את הלב של יהודים שמגיעים לבתי הכנסת דווקא בימים נוראים גם אם בשאר השנה הם אינם טורחים להשתייך באופן ברור לשום מסגרת יהודית, אך מה שקורה הוא שנוצר מצב שהרבנים ושליחי הציבור (בעיקר בקהילה הלא אורתודוכסית) רוצים שהתפילה תהיה משמעותית ולא מעיקה ובצדק, בהתחשב בקהל היעד שלהם, אך כך היא הופכת למעין ערבוביא משונה של נוסטלגיה למשהו מוכר אך לא לחלוטין ידוע או מובן ובחירה כמעט אקראית של קטעים נבחרים שאמורים לרצות את קהל המתפללים להעניק לו את המשמעות שאותה הוא מחפש ואת טעם הרוחניות והמחילה המתבקשים מהשתתפות בתפילות הימים הללו. אני מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית מדי, אבל ההשתתפות בתפילות כאלו כמה פעמים השאירה בפי טעם לפגם. מאידך התחושה הפרטית שלי היא שגם הקהילות האורתודוקסיות לא בהכרח נותנות מענה בעבורי - התפילה מהירה ולא מחוברת לנשמה והתחושה הכללית היא של יהירות כלפי הסביבה.
אבל נקודת התורפה המרכזית בעיני היא היחס לילדים: כמעט באף בית כנסת הם אינם רצויים באגף התפילה המרכזי. כן, הרבה מקומות מקיימים "תפילת ילדים" קצרה, עם משחקים, שירים וממתקים, לכאורה פיתרון ידידותי, אך בעיני איום ונורא ופוגע בכל תחושת ההשתייכות היהודית באשר היא. בית הכנסת עצמו הופך סטרילי, כולם יושבים בדממה המאפיינת אולי אולם קונצרטים של מוסיקה קלאסית באירופה, לבושים במיטב חליפותיהם, מקשיבים לדרשה שעליה עמל/ה הרב/ה במשך שבועות בכדי שהוועד המנהל של בית הכנסת יוכל להיות מרוצה מעבודתו ולחדש איתו את החוזה. ובחדר אחר, הילדים אינם טועמים את טעם התפילה כמו שהיא, אינם חשים את הגאווה שיכולה למלא את ליבם של הקטנים כשהם יושבים ליד הוריהם בשעת התפילה או רצים פנימה בהתרגשות לקראת תקיעת השופר.
הם אינם רוכשים את חווית התפילה כהרגל, ואת החוויה האפשרית של נוסטלגיה עתידית וגעגוע לתפילות ראש השנה ויום כיפור עם אבא ואמא. הם אינם רוכשים את מיומנות האינטלגנציה הדתית באופן טבעי וכפי שהיא באמת. אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי ויזכירו את הרעש הבלתי נסבל לפעמים בבתי כנסת ישראליים, או יחשבו שתפילת ילדים היא אמצעי טוב לתת לילדים טעם של תפילה ברמה שלהם, אך אני עדיין מרגישה שזה בבחינת הפסד של המתפללים (שראוי שייקחו אחריות על הילדים וילמדו אותם התנהגות נאותה בבית הכנסת ולא סתם יניחו להם לעשות ככל העולה על רוחם בשעת התפילה) והפסד של הילדים (ש"מורשים" להיכנס לבית הכנסת רק כשהם גדולים כבר ומפספסים את כל החיבור הטבעי הפשוט והבלתי אמצעי שלהם לתפילה וההיכרות עם המנגינות וסדרי הדברים)
חודש טוב!
אבל נקודת התורפה המרכזית בעיני היא היחס לילדים: כמעט באף בית כנסת הם אינם רצויים באגף התפילה המרכזי. כן, הרבה מקומות מקיימים "תפילת ילדים" קצרה, עם משחקים, שירים וממתקים, לכאורה פיתרון ידידותי, אך בעיני איום ונורא ופוגע בכל תחושת ההשתייכות היהודית באשר היא. בית הכנסת עצמו הופך סטרילי, כולם יושבים בדממה המאפיינת אולי אולם קונצרטים של מוסיקה קלאסית באירופה, לבושים במיטב חליפותיהם, מקשיבים לדרשה שעליה עמל/ה הרב/ה במשך שבועות בכדי שהוועד המנהל של בית הכנסת יוכל להיות מרוצה מעבודתו ולחדש איתו את החוזה. ובחדר אחר, הילדים אינם טועמים את טעם התפילה כמו שהיא, אינם חשים את הגאווה שיכולה למלא את ליבם של הקטנים כשהם יושבים ליד הוריהם בשעת התפילה או רצים פנימה בהתרגשות לקראת תקיעת השופר.
הם אינם רוכשים את חווית התפילה כהרגל, ואת החוויה האפשרית של נוסטלגיה עתידית וגעגוע לתפילות ראש השנה ויום כיפור עם אבא ואמא. הם אינם רוכשים את מיומנות האינטלגנציה הדתית באופן טבעי וכפי שהיא באמת. אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי ויזכירו את הרעש הבלתי נסבל לפעמים בבתי כנסת ישראליים, או יחשבו שתפילת ילדים היא אמצעי טוב לתת לילדים טעם של תפילה ברמה שלהם, אך אני עדיין מרגישה שזה בבחינת הפסד של המתפללים (שראוי שייקחו אחריות על הילדים וילמדו אותם התנהגות נאותה בבית הכנסת ולא סתם יניחו להם לעשות ככל העולה על רוחם בשעת התפילה) והפסד של הילדים (ש"מורשים" להיכנס לבית הכנסת רק כשהם גדולים כבר ומפספסים את כל החיבור הטבעי הפשוט והבלתי אמצעי שלהם לתפילה וההיכרות עם המנגינות וסדרי הדברים)
חודש טוב!
