שירת הבקשות

חודש חשוון, החודש ש"אחרי החגים", המבשר את תחילת החורף, עומד בסימן שירת הבקשות. עם תחילתו של מחזור הקריאה בתורה בשבת בראשית, מתחיל גם מנהג שירת הבקשות שמתקיים בשבתות החורף עד לחודש ניסן.

מנהג שירת הבקשות מתקיים באשמורת אחרונה לפנות בוקר, וצמח על רקע המנהג הקבלי לומר 'תיקון חצות' – מנהג עתיק יומין שעניינו קימה בחצות הלילה וקינה על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. לצורך השירה מצויים בידי המתפללים קבצים המכילים עשרות פיוטים המסודרים לפי המודוסים המוזיקאליים של לחני השירים.

הפיוט "דודי ירד לגנו" של המקובל ר' חיים בן אברהם הכהן שחי במאות ה- 16-17 בארם צובא (חלב),
הוא הפיוט הפותח בכל שבת את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. בכל נימות הפיוט ישנה תחושת השילוב בין החוויה העכשווית של חיי הפייטן בגולה להלך רוח מיסטי המגולם בשיר, הכתוב כשיר אהבה ופותח במילים מתוך שיר השירים - "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ". הפיוט ממשיך באופן המוכר לנו אולי יותר מספרות עכשווית בכמה קולות היוצרים יחד את התמונה הפיוטית השלמה ואת נרטיב האהבה-אכזבה-קנאה-געגוע-חיבור שהפיוט מצייר.

עצם הבחירה בפיוט כפותח את שירת הבקשות מחזק את הקשר בינה לבין תיקון חצות. שכן הפיוט משוחח עם פיוט אחר שכתב ר' חיים בן אברהם הכהן – קול ברמה נשמע ביללה - הכלול בתיקון חצות. שני הפיוטים עוסקים ביחסי הדוד והרעיה באופן עז וציורי ובכמיהה לאיחוד וגאולה.

מתוך אתר "הזמנה לפיוט":

דודי ירד לגנו ר' חיים הכהן חלב / מאה 16-17 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בְזִיתָנִי וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ הִשְׁלַכְתָּנִי בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי זָר טִמֵּא הֵיכַל קָדְשִׁי בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים לְנִבְלֵי חַרְשִׂי עָרוּ עָרוּ יְסוֹד מִקְדָּשִׁי עָבְרוּ עַל נַפְשִׁי מַיִם הַזֵּדוֹנִים חֵץ יְפַלַּח סְגוֹר לְבָבָם תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זְהָבָם בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבִיאוּ עַל גַּבָּם עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִילוּן מִנְחָתִי טָהוֹר אַתָּה לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע עַד אָן לֹא תָבִיא צַדִּיק וְנוֹשָׁע תָּשׁוּב וְתַלְבִּישֵׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה וְרֹב פְּנִינִים יְדִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לא נִפְלֵאת מֶנִּי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי כְּלוּם יֵשׁ הֲנָאָה מִבְּשַׂר חֲמוֹרִים כִּי תִשְׁכַּח אַהֲבַת אֵשֶׁת נְעוּרִים לַחֲצוֹב לְךָ בּוֹרוֹת כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים וְאֵין בָּהֶם מַיִם אַךְ רֹאשֹ פְּתָנִים לָכֵן הַצַּדִּיק אָבַד עֵקֶב נְפִילָתֵךְ וִימִינִי הוּשַׁב אָחוֹר מֵרֹב אַהֲבָתֵךְ לא נִכְנַסְתִּי בְּבֵיתִי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ לְבַל אֶרְאֶה בְרָעָתִי מַלְכִּי קַנֵּא לִכְבוֹד שְׁכִינָתָךְ בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זָרִים זוּלָתָךְ וּבִמְקוֹם מִקְדָּשָׁךְ וְנַחֲלָתָךְ שָׂמוּ הָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים נָקָם אֶלְבַּשׁ וְשַׁלְהֶבֶתְיָה וְאֶשְׂרוֹף בֵּית עַכּוּ"ם וּבֵית הַמִּצְרִיָּה אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי פְּנֵי אֵל תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה וְעַיִן תְּשׁוּרֵךְ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְחָמֵשׁ הַיָּדוֹת תִּהְיֶה לָּךְ לְמָנָה כֵּן דּוֹדִי בָרוּךְ בֵּין הַבָּנִים צוּף דְּבַשׁ יָזוּב אִמְרָתֵךְ וְשִׂיחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ וּלְהַעֲלוֹת תָּמִיד עַל רָצוֹן מִזְבְּחֵךְ עַל מִשְׁכָּבִי בַלֵּילוֹת בִּקַשְׁתִּי קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי מַחֲמַד עֵינִי אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים רֵעִי לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה צוּף יְזוּבוּן וְעֵינַיִךְ יוֹנִים לֵב יֵיטִיבוּן שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ הָלַךְ אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי מֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם שְׁמָנַיִךְ צְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַיִךְ פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי כְּבוֹד יְיָ בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים

דודי ירד לגנו - על הפיוט פיוט זה הוא הפיוט המרכזי בסדר שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מדי שבת פותח שיר זה את שירת הבקשות, שהרפרטואר שלה משתנה משבת לשבת. מחברו של הפיוט הוא ר' חיים כהן, מקובל ותלמיד חכם, שהיה מתלמידיו של ר' חיים ויטאל וחי בארם צובא (חאלב) במאה ה-17. ר' חיים כהן חתם את שמו בשני הבתים האחרונים (חתימה פנימית בראשי הצלעיות). השיר אהוב מאד על הפייטנים המזמרים אותו והם משתמשים בבתים שונים של הפיוט כ"פתיחה" לשירים אחרים.

כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט אחורה

בתי כנסת , ניו יורק, ילדים, ומה שביניהם

שוב מתקרבים הימים הנוראים ואיתם התפילות האהובות עלי, החגיגיות שבהתחלה חדשה, המאכלים המיוחדים, הסימנים, השופר. אולם מאז הגעתי לניו יורק התחושות שלי לגבי החג הזה מעורבות מאוד. קשה לי למצוא בית כנסת כלבבי. אז על הסליחות הירושלמיות וטעמן המיוחד ויתרתי מראש, אבל אופציות החיים הקהילתיים בניו יורק מאתגרות אותי מאוד. מחד ישנה תופעה שעשויה לחמם את הלב של יהודים שמגיעים לבתי הכנסת דווקא בימים נוראים גם אם בשאר השנה הם אינם טורחים להשתייך באופן ברור לשום מסגרת יהודית, אך מה שקורה הוא שנוצר מצב שהרבנים ושליחי הציבור (בעיקר בקהילה הלא אורתודוכסית) רוצים שהתפילה תהיה משמעותית ולא מעיקה ובצדק, בהתחשב בקהל היעד שלהם, אך כך היא הופכת למעין ערבוביא משונה של נוסטלגיה למשהו מוכר אך לא לחלוטין ידוע או מובן ובחירה כמעט אקראית של קטעים נבחרים שאמורים לרצות את קהל המתפללים להעניק לו את המשמעות שאותה הוא מחפש ואת טעם הרוחניות והמחילה המתבקשים מהשתתפות בתפילות הימים הללו. אני מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית מדי, אבל ההשתתפות בתפילות כאלו כמה פעמים השאירה בפי טעם לפגם. מאידך התחושה הפרטית שלי היא שגם הקהילות האורתודוקסיות לא בהכרח נותנות מענה בעבורי - התפילה מהירה ולא מחוברת לנשמה והתחושה הכללית היא של יהירות כלפי הסביבה.
אבל נקודת התורפה המרכזית בעיני היא היחס לילדים: כמעט באף בית כנסת הם אינם רצויים באגף התפילה המרכזי. כן, הרבה מקומות מקיימים "תפילת ילדים" קצרה, עם משחקים, שירים וממתקים, לכאורה פיתרון ידידותי, אך בעיני איום ונורא ופוגע בכל תחושת ההשתייכות היהודית באשר היא. בית הכנסת עצמו הופך סטרילי, כולם יושבים בדממה המאפיינת אולי אולם קונצרטים של מוסיקה קלאסית באירופה, לבושים במיטב חליפותיהם, מקשיבים לדרשה שעליה עמל/ה הרב/ה במשך שבועות בכדי שהוועד המנהל של בית הכנסת יוכל להיות מרוצה מעבודתו ולחדש איתו את החוזה. ובחדר אחר, הילדים אינם טועמים את טעם התפילה כמו שהיא, אינם חשים את הגאווה שיכולה למלא את ליבם של הקטנים כשהם יושבים ליד הוריהם בשעת התפילה או רצים פנימה בהתרגשות לקראת תקיעת השופר.
הם אינם רוכשים את חווית התפילה כהרגל, ואת החוויה האפשרית של נוסטלגיה עתידית וגעגוע לתפילות ראש השנה ויום כיפור עם אבא ואמא. הם אינם רוכשים את מיומנות האינטלגנציה הדתית באופן טבעי וכפי שהיא באמת. אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי ויזכירו את הרעש הבלתי נסבל לפעמים בבתי כנסת ישראליים, או יחשבו שתפילת ילדים היא אמצעי טוב לתת לילדים טעם של תפילה ברמה שלהם, אך אני עדיין מרגישה שזה בבחינת הפסד של המתפללים (שראוי שייקחו אחריות על הילדים וילמדו אותם התנהגות נאותה בבית הכנסת ולא סתם יניחו להם לעשות ככל העולה על רוחם בשעת התפילה) והפסד של הילדים (ש"מורשים" להיכנס לבית הכנסת רק כשהם גדולים כבר ומפספסים את כל החיבור הטבעי הפשוט והבלתי אמצעי שלהם לתפילה וההיכרות עם המנגינות וסדרי הדברים)

חודש טוב!

שבת נחמו

נחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ

משיח גם לא מצלצל?

פסוק כה: וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד--שָׁבֻעִים, שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק, הָעִתִּים.

דניאל פרק ט



"...ר' נחמן חזה משיח שהופעתו וזהותו יפתיעו את העולם: משיח שיתחיל את שליחותו המשיחית עוד בילדותו. המגילה מתארת את נישואיו ואת עלייתו על כס הכבוד כקיסר בעודו נער מתבגר. המשיח של מגילת סתרים יכבוש את העולם בלי לירות ולו ירייה אחת: מלחמתו תהיה מלחמה רוחנית כנגד נחשול אתאיסטי שיסחף את העולם. חזונו המשיחי של רבי נחמן אינו כולל אפוקליפסה או השמדה המונית של רשעים. כוחו של המשיח ינבע מיכולתו לרפא מחלות באמצעות תרופות חדשות שיפיק מחומרים שונים, וממקוריותו העצומה בשדה המוסיקה: המשיח יחבר לחנים שיעוררו כיסופים וערגה לאלוהים. המשיח של רבי נחמן הוא אוניוורסליסטי: הוא יגאל לא רק את היהודים אלא את כל אומות העולם..."

סיפור החולדה והבור כפי שרש"י מביא אותו עומד במרכז ההצגה "לשם ייחוד" של אנסמבל "כהרף עין" שביימתי לפסטיבל עכו. הזדמנות נוספת לצפות בה - ההצגה תוצג בתיאטרון החניון של האוניברסיטה העברית ב17 ביוני :

מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר. ותעתה בדרך
והלכה בלא ישוב. כיוון שהגיע חצי היום צמאה ולא היה לה לוויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה אחזה
בחבל ונשתלשלה וירדה. לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכלה. היתה בוכה וצועקת.
עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין. אמר לה מי את? מבני אדם
או מבני המזיקין? אמרה לו מבני אדם אני. שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? אמרה לו לאו. השבעי לי
שמבני אדם את, נשבעה לו. אמר לה מה טיבך? ספרה לו כל המעשה. אמר לה אם אני מעליך תנשאי לי. אמרה
אמרה לו הן. העלה, כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו מאיזה עם אתה? אמר לה מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן. אף אני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם, אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הב"ה וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך?

והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן, אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה.
הלכו כל אחד לדרכו. ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תובעה היתה ממאנת עליו. כיון שהחזיקו בה
התחילה לנהוג עצמה נכפית ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה, עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש.
והוא, כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו, ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת ונתעברה וילדה בן זכר. כשהגיע לג' חדשים חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור, אמרה לו אשתו- אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צידוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה, נתגרשה ממנו אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה אמרו לו נכפה היא, כל מי שתובעה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה אמר לו אני מקבל כל מום שבה, העמיד עליו עדים בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה כל מעשה חולדה ובור, אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ובנכסים.

ג'סי זרעית מתוך העבודה "עולה" שיצרנו יחד, בחלק העוסק בסוטה

רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. הייתה שם אשה אחת יושבת ושומעת לו. נתאחרה דרשתו. המתינה עד שגמר מה שדרש, הלכה לביתה ומצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: ישבתי ושמעתי דרשה. אמר לה: כך וכך [=לשון שבועה] שאין את נכנסת לכאן עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן. ישבו שבת [=שבוע] ראשונה, שניה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: כעת אתם במריבה, הבה נלך עמך אל הדרשן. כיון שראה אותם רבי מאיר, צפה ברוח הקדש, אמר להן: יש ביניכן אשה היודעת ללחש עין? אמרו לה שכנותיה: כעת את הולכת ויורקת בפניו ונעשית מותרת לבעלך. כיון שישבה לפניו נרתעה מלפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש עין. אמר לה: התיזי רוק בפני שבע פעמים ואני מתרפא. ירקה בפניו שבע פעמים. אמר לה: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת, אני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה -לא היה לך לומר לאחד מאתנו ללחוש לך?! אמר להם: לא דיו למאיר להיות שווה לקונו?! ששנה רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.

ויקרא רבה, פרשה ט, ט. התרגום מארמית

רבי מאיר מתייחס בדבריו לקטע הבא המתאר את אחד הטקסים היותר תמוהים המוזכרים בתורה – טקס ה'סוטה' -

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל-מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ. {פ}

במדבר ה

הפרשיה הזו מעלה שאלות רבות במוחו של הקורא העכשווי. ארבע מהן אעלה פה:

• כיצד התורה, שעל פי רוב חוקיה מבוססים על מציאות מדויקת, מבססת מערכת טקסית שלמה על רגש?
• מדוע אי השוויון המשווע בבסיס הטקס הזה בו האישה " מוקרבת" ('וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן') על מזבח רגשותיו של בעלה?
• כיצד יכול להיות טקס המבוסס כמעט כולו על נס והתערבות אלוהית?
• מדוע שמו המפורש והקדוש של אלוהים הנו חלק מטקס כל כך ארצי וחסר הגיון?

אם אנחנו חושבים על טקס הסוטה מנקודת מבטו של רבי מאיר, אפשר, אולי, להבין את המכלול הזה טוב יותר. נקודת המוצא של רבי מאיר היא שמציאות בה בעלים מקנאים לנשותיהם היא מציאות קיימת. לעיתים קרובות מדי התוצאה של הקנאה הזו היא אלימה , בעייתית וקשה. (עד היום...) ההתמודדות הזוגית והפרטית עם בעיית הקנאה, ההתמודדות בחדרי חדרים בין בני הזוג מאחורי דלתות סגורות היא פעמים רבות הרת אסון ויש חשש שתתרחש פגיעה. כחלופה מציע רבי מאיר (בעקבות הטקסט התנכ"י) להעביר את הקונפליקט הזה מאזור הדמדומים הפרטי שבו דברים מסוכנים עלולים להתרחש, למרחב הציבורי, לירושלים, מקום בו אחרים יכולים להוות נקודת משען ולסייע בפתרון הבעיה. מקום בו הכהן הוא חלק מהעניין, מקום בו ממילא ובשל טבע הדברים תתרווח טבעת החנק.

רבי מאיר אינו קורא את הטקס הזה כטקס של השפלה. הטקס הוא אפשרות חיובית ופורה להתמודדות עם מצוקה. הטקס הוא אפשרות להסיט את המצב בין בני הזוג מה'דרך ללא מוצא' אליה נקלעו לכיוון אחר. כיוון של ניהול דיאלוג ואולי אפילו השכנת שלום. דו שיח הגיוני עשוי לצמוח דווקא, ואולי רק, במקום בו יש הכרה באלמנטים הלא רציונאליים הקיימים בלב ליבו של כל מרקם עדין של יחסים זוגיים. רבי מאיר מבין זאת. הוא מוכן לחשוף את עצמו למה שאחרים עשויים לראות כהשפלה – אחת מתלמידותיו יורקת לתוך עינו שבע פעמים – על מנת לסייע לה ולבן זוגה להיחלץ מתסבוכת הקנאה וסערת הרגשות. מה שרואה הבעל הקנאי כרוק רואה רבי מאיר כרפואה וחסד, וכהליכה בדרכו של הקב"ה שמוכן ששמו ימחה במים על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו.... אולי יש כאן הצעה לחזור ולקרוא ולדרוש את הטקס המקורי באופן דומה...

פורסם בגליון פרשת נשא של "שבת שלום"

ג'סי זרעית, חבר ויוצר שותף מספר על המשיכה שלו לסצינת המחול בארץ ועל העבודה המשותפת שלנו שהוצגה בניו יורק בשבוע שעבר - עולה MORIAH
העבודה בודקת על הבמה את הנושא של קורבן. רקדן יחיד - גוף אחד, שמתוכו יוצאים ההפכים - חיה /אדם, גבר /אישה, קרבן /תקפן. השראה מצאנו במקורות הבאים:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.;

בראשית כב

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.; וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל-יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו

בראשית כז

ולָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל

ויקרא טז

אִישׁ אִישׁ כִּי… עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ…הֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן… וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה… וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה ... וְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים

במדבר ה

ג'סי זרעית - כוראוגרפיה וריקוד
מנג'ו שיינדליר - תלבושות ומסיכות
דויד תירוש - וידאו ותאורה
אמנון וולמן - מוסיקה
ואני - בימוי.

חושבת על סבא שלי, סבא מאיר, שנים ספורות לאחר שהגיע לארץ, בחור צעיר בן 29 בערך, נוסע ליד ושם ובזה אחר זה ממלא בקצרה (אופייני לו) דפי עדות על אחיו ואחיותיו. שמונה אחים ואחיות, הגדול בן 30, הקטן בן 13, אחד נשוי עם שני ילדים. רק הוא ואחיו אלימלך שרדו. מסתכלת על דפי העדות הסרוקים מיד ושם ומנסה מבעד לקונקרטיות לפענח את הרגש.




סבא לא נוהג להחצין רגש. ונשמרה איתו רק תמונה אחת מכל בני משפחתו. רק תמונה אחת מלפני המלחמה. תמונה של אחיו הגדול, אברהם שלימד את עצמו לדבר בשבע שפות, ובנה כינור במו ידיו. תמונה של אברהם עומד על שביל מושלג לבוש מעיל ארוך, חבוש כובע מחמם וצעיף מפוספס. הוא עומד ליד קיר לבן של בית ומאחוריו כמה עצים ערומים. שנים חשבתי שסבא מצא את התמונה כשחזר לנירבטור אחרי המלחמה. רק לפני כשנתיים נודע לנו שהתמונה נשמרה בכיסו לאורך כל המלחמה.

סיפור של אחי שורי חזן על סבא ועל הברכה/נבואה שנתן לו אביו ר' חיים משה איצקוביץ' מנירבטור, הונגריה:

דרך כוכב מיעקב/ שורי חזן

"איצקוביץ'! אתה מגיע?" הסמל הפלוגתי קרא לטוראי איצקוביץ' לצאת שוב לפטרול בגבול עזה. מאיר עזב את הטלפון הגדודי מאוכזב. שוב לא הצליח ליצור קשר עם אסתר, למרות שניסה ללא הרף מרגע יציאת השבת. רצה לדעת מה שלום התינוק החדש, והבת, בת השלוש, שלפני כמה ימים סבלה מחום גבוה. הוא אחז בחגור וברובה הצ'כי הגדול ונכנס אל הג'יפ, שהחל לדהור אל תוך הלילה. בפנים חיכה לו דוד, חייל רחב מידות שעלה לא מכבר ממצרים.

"כיף חאלק?" שאל את מאיר, מנסה להתל בו.

"חמדו ליללה" (השבח לאל) השיב לו במבטא חצי הונגרי. לאחר שבוע בגבול כבר למד לשוחח מעט בערבית, מוסיף מילים נבחרות לאוצר המילים הקטן שכבר רכש בשיכון העולים בפולנית, בולגרית ורומנית.

"קפוא, מה?" אמר דוד.

"כן, קר." הסכים מאיר.

דוד החנה את הג'יפ והחל להכין קפה.

"אז מה," שאל דוד, "גם אתה לא הצלחת להתחמק מהגיוס?"

"מה"? שאל מאיר , את המילה להתחמק עוד לא למד בעברית.

"איך זה גייסו אותך ככה עם שני ילדים?" המשיך דוד.

מאיר לא ענה. מחשבותיו נדדו הרחק הרחק לערב חורפי אחד בעיירתו הקטנה שבהונגריה. אביו, חיים-משה, חזר מתפילת ערבית בבית הכנסת. בראשו עוד התהדהדו מילות הקדיש ששמע כעת בשטיבל החסידי בו התפלל דרך קבע. "ויצמח פורקניה ויקרב משיחה". בימים אלו של חוסר וודאות ציפה יותר מתמיד למשיח שיבוא וייקח אותו ואת עשרת ילדיו לארץ ישראל. בעצם לא רק אותם. גם את ילדי ה"חדר" בו לימד ואולי את כל יהודי העיירה. בזמן כזה, ארבע שנים מתחילתה של מלחמת העולם, ודאי לא היה היחיד שהרהר בגאולה הקרובה לבוא.

האב נכנס בדלת העץ הישנה, ובירך את גיטל, אשתו, לשלום. "הפתעה מחכה לך" הוסיפה, והאב הבחין תיכף במאיר, בן העשרים ואחד, שהיה בבית. "מאירק'ה!" קרא ומייד התרפקו זה על זה בחיבוק קצר, מלא עוצמה. דמעות עלו בעיני שניהם. מזה שנה שהיה מאיר מגויס לעבודות כפייה שונות. בימים אלו של חשש ואי ידיעה היתה עלולה כל פרידה להיות פרידה לתמיד, וכל הליכה, הליכה על מנת שלא לשוב. התרגשות ההורים למראה הבן השב הביתה הייתה רבה. גיטל מזגה לשניים כוס תה. בחודש האחרון כבר אין לי כלום בבית אמרה, ובמכולת, הוסיפה, אפילו את האבק על המדפים כבר מכרתי. רק שלא יהיה יותר גרוע מלמלה ושבה על עקביה.

השיחה בין האב לבנו קלחה. מאיר גילה לפתע באביו איש שיחה נעים, הצטער מעט על כל השנים בהן מרוב טרדות לא יכלו לשבת כך יחדיו, מתחממים בכוס התה ובזיכרונות.

פעמים ספורות בלבד ישב רק הוא עם אביו. תמיד היו מסבים לשולחן השבת יחד עם שאר האחים, ואת שרביט הדיבור נטלו דרך כלל האחים הגדולים יותר. הוא, הצעיר, ואחיו אלימלך, הקטן ממנו בשנה, היו יושבים בפינת השולחן ומשוחחים זה עם זה . לעיתים הבינו זה את זה גם ללא מילים. אך כעת, הייתה זו פגישה אחרת. מאיר התעניין בשלום אחיו, בעיקר רצה לדעת האם יש חדשות מאלימלך. בתחילת המלחמה פנה מזרחה, ומאז לא הראה אות חיים.

למחרת בבוקר, כשקם מאיר משנתו ראה את אביו כבר מעוטר בתפילין ובטלית מוכן לצאת לתפילת הבוקר. שלא כמנהגו, שלא לשוחח עם איש קודם התפילה, פנה אל מאיר. "חלום חלמתי", פתח.

מאיר עמד מופתע. איש מעשי היה אביו ולא נהג לייחס משמעות לחלומות. עוד יותר מופתע היה לשמוע אותו פונה אליו בשעת שחר זו. זכר כי אביו הקפיד שלא לעשות דבר קודם שיתפלל, אפילו לא לשתות כוס תה.

האב המשיך בדיבורו הרך. "פסוק שמעתי בחלומי 'דרך כוכב מיעקב' ", מאיר השלים מייד בראשו את ההמשך "וקם שבט מישראל", הוא ידע כי אלו אותם הפסוקים שהפכו מקללה לברכה בפיו של המכשף בלעם. פסוקים המתארים את קיצן של הממלכות השולטות, ממש כמו הרייך השלישי שהקיף אותם כעת כבטבעת חנק.

אביו הביט בו בעיניו החומות, העמוקות, והזכיר את הפסוק שבסופה של פרשייה זו,"גם הוא עדי אובד", אמר כשהוא מדגיש כל מילה, ואז שתק לרגע ואמר "ואתה ואחיך אלימלך עוד תהיו חיילים בארץ ישראל". שתיקה השתררה. קשה היה למאיר להבין מה מתרחש בנפשו של אביו. עדיין קיווה כי ימי המלחמה יחלפו ושוב יתכנסו בני המשפחה סביב שולחן השבת, מחכים לעוגיות ה"טורוש בלש" שהגישה אמא, להערותיה העוקצניות ולדבריו המפייסים של אבא.

מאיר נפרד מהוריו לשלום, מביט שוב בהוריו ובתמונה הישנה שהייתה תלויה בטרקלין, בה ניצבו מחייכים כל עשרת האחים והאחיות לבית איצקוביץ' ביום חתונתו של אחד הבנים הגדולים. הוא נטל את התרמיל ויצא בדומיה.

דוד כחכח בגרונו. "סיימת עם הקפה"?

מאיר התנער משארית חבלי מחשבותיו, הושיט לו את הספל והוסיף "שוקראן", מילה אותה למד כבר מזמן. "יא סחבי" (חבר שלי) אמר לו, נהנה לקשט את דבריו במילים שלמד, "אני כבר הרבה שנים יודע שאני אהיה חייל".

דוד הניע את הרכב בטרטור רועם ומאיר שב להתכנס במעיל הצבאי, מחכך את ידיו זו בזו כדי להתחמם מעט. הוא הביט אל הכוכבים שזהרו ברקיע ובמבם בינו לעצמו ניגון חסידי ישן למוצאי שבת "דרך כוכב מיעקב אל תירא אל תירא עבדי יעקב".

פודקאסט של שיעור שלי (באנגלית) על פרשת ויקרא
(יש ללחוץ על המילים פרשת ויקרא לקבלת הקישור)

והטקסטים לשיעור - בעברית ואנגלית (ואפילו כמה "מדרשי תמונה")
http://www.adultjewishlearning.net/uploads/aw39text.pdf

העולם במשבר כלכלי. קרנות נסגרות, תרומות מצטמצמות. זה הזמן לבדוק מודלים שונים של נתינה, ולחשוב עליהם. אני אוהבת להתייחס לזה כאל "יש לי, יש לך" כלומר, גם אם יש לי מעט, יש אחוז מסוים לנתינה, תמיד. צדקה היא לא פריבילגיה, היא דרך חיים. ואת זה אני לומדת בעיקר מהעיקרון של לקט שכחה ופאה בוויקרא:

כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. {פ}

ויקרא פרק כג

*
פסח המתקרב מעמיד מודל נוסף, ממש בתחילת הסדר, נאמר בארמית, יש אומרים כדי שהילדים יבינו ויש אומרים כדי שהעניים יבינו, עושה שימוש בזיכרון של העבדות ובהדגשת השאיפה לחירות כאלמנט מרכזי במחשבה על נדיבות:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח

הָשַׁתָּא הָכָא

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

הגדה של פסח

*

והסיפור הזה על מר עוקבא, שידוע בנדיבותו, ומקפיד שלא להלבין פני שכנו, מעמיד מודל זוגי (יש עוד כמה סיפורים כאלה בגמרא) של נתינה, והאישה משובחת על עצם נתינתה הישירה, המקטינה את הטורח ועוזרת לרעב ונותנת לו אוכל של ממש בפתח מטבחה והמספר מעריך כל כך את הנתינה הישירה והפשוטה הזאת, שגם רואה עין בעין את המצוקה ופותחת בפניה את הדלת, עד כדי הפיכתה של אשת עוקבא לעמידה בפני פגיעתן הרעה של גחלים:

מר עוקבא היה עני בשכנותו, שהיה רגיל כל יום לזרוק לו ארבעה זוזים בתוך חור הדלת.

יום אחד אמר: "אלך ואראה מי עושה לי אותה טובה".

אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, ובאה אשתו עמו. כיוון שראו בני ביתו של העני שזזה הדלת, יצא העני אחריהם. רצו מלפניו. נכנסו לכבשן שהייתה גרופה בו האש. היו נשרפות רגליו של מר עוקבא.

אמרה לו אשתו: "שים רגליך על רגלי" (שרגלי אינן נשרפות).

חלשה דעתו של מר עוקבא.

אמרה לו אשתו: "אני מצויה בתוך הבית, ומקרבת הנאתם".

ומה היה כל זה?!

שאמר מר זוטרא: "...נוח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן של אש ולא ילבין פני חברו ברבים".

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמ' ב (מתורגם)

*

וסיפור אחרון, על בניית מערכת חינוך שיוויונית, בלי לדרוש ולחקור, מתוך לב שמבין ילדים ושמחה, שאני רוצה להקדיש לסבא רבא שלי שהיה מלמד עדין לב בהונגריה, נירבטור ר' חיים משה איצקוביץ' :

רב נקלע למקום אחד,

גזר תענית

ולא בא מטר.

ירד לפניו שליח הציבור,

אמר משיב הרוח – ונשב רוח,

אמר מוריד הגשם – ובא מטר.

אמר לו – מהם מעשיך?

אמר לו – מלמד דרדקים אני

ומלמד לבני עניים כבני עשירים,

וכל שאי אפשר לו אינני לוקח ממנו דבר.

ויש לי בריכה של דגים

וכל אחד שפושע אני משחד אותו בהם

ומשדל אותו ומפייס אותו

עד שבא וקורא.

תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ד ע"א (בתרגום חופשי)