שירת הבקשות

חודש חשוון, החודש ש"אחרי החגים", המבשר את תחילת החורף, עומד בסימן שירת הבקשות. עם תחילתו של מחזור הקריאה בתורה בשבת בראשית, מתחיל גם מנהג שירת הבקשות שמתקיים בשבתות החורף עד לחודש ניסן.

מנהג שירת הבקשות מתקיים באשמורת אחרונה לפנות בוקר, וצמח על רקע המנהג הקבלי לומר 'תיקון חצות' – מנהג עתיק יומין שעניינו קימה בחצות הלילה וקינה על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. לצורך השירה מצויים בידי המתפללים קבצים המכילים עשרות פיוטים המסודרים לפי המודוסים המוזיקאליים של לחני השירים.

הפיוט "דודי ירד לגנו" של המקובל ר' חיים בן אברהם הכהן שחי במאות ה- 16-17 בארם צובא (חלב),
הוא הפיוט הפותח בכל שבת את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. בכל נימות הפיוט ישנה תחושת השילוב בין החוויה העכשווית של חיי הפייטן בגולה להלך רוח מיסטי המגולם בשיר, הכתוב כשיר אהבה ופותח במילים מתוך שיר השירים - "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ". הפיוט ממשיך באופן המוכר לנו אולי יותר מספרות עכשווית בכמה קולות היוצרים יחד את התמונה הפיוטית השלמה ואת נרטיב האהבה-אכזבה-קנאה-געגוע-חיבור שהפיוט מצייר.

עצם הבחירה בפיוט כפותח את שירת הבקשות מחזק את הקשר בינה לבין תיקון חצות. שכן הפיוט משוחח עם פיוט אחר שכתב ר' חיים בן אברהם הכהן – קול ברמה נשמע ביללה - הכלול בתיקון חצות. שני הפיוטים עוסקים ביחסי הדוד והרעיה באופן עז וציורי ובכמיהה לאיחוד וגאולה.

מתוך אתר "הזמנה לפיוט":

דודי ירד לגנו ר' חיים הכהן חלב / מאה 16-17 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בְזִיתָנִי וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ הִשְׁלַכְתָּנִי בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי זָר טִמֵּא הֵיכַל קָדְשִׁי בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים לְנִבְלֵי חַרְשִׂי עָרוּ עָרוּ יְסוֹד מִקְדָּשִׁי עָבְרוּ עַל נַפְשִׁי מַיִם הַזֵּדוֹנִים חֵץ יְפַלַּח סְגוֹר לְבָבָם תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זְהָבָם בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבִיאוּ עַל גַּבָּם עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִילוּן מִנְחָתִי טָהוֹר אַתָּה לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע עַד אָן לֹא תָבִיא צַדִּיק וְנוֹשָׁע תָּשׁוּב וְתַלְבִּישֵׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה וְרֹב פְּנִינִים יְדִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לא נִפְלֵאת מֶנִּי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי כְּלוּם יֵשׁ הֲנָאָה מִבְּשַׂר חֲמוֹרִים כִּי תִשְׁכַּח אַהֲבַת אֵשֶׁת נְעוּרִים לַחֲצוֹב לְךָ בּוֹרוֹת כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים וְאֵין בָּהֶם מַיִם אַךְ רֹאשֹ פְּתָנִים לָכֵן הַצַּדִּיק אָבַד עֵקֶב נְפִילָתֵךְ וִימִינִי הוּשַׁב אָחוֹר מֵרֹב אַהֲבָתֵךְ לא נִכְנַסְתִּי בְּבֵיתִי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ לְבַל אֶרְאֶה בְרָעָתִי מַלְכִּי קַנֵּא לִכְבוֹד שְׁכִינָתָךְ בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זָרִים זוּלָתָךְ וּבִמְקוֹם מִקְדָּשָׁךְ וְנַחֲלָתָךְ שָׂמוּ הָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים נָקָם אֶלְבַּשׁ וְשַׁלְהֶבֶתְיָה וְאֶשְׂרוֹף בֵּית עַכּוּ"ם וּבֵית הַמִּצְרִיָּה אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי פְּנֵי אֵל תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה וְעַיִן תְּשׁוּרֵךְ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְחָמֵשׁ הַיָּדוֹת תִּהְיֶה לָּךְ לְמָנָה כֵּן דּוֹדִי בָרוּךְ בֵּין הַבָּנִים צוּף דְּבַשׁ יָזוּב אִמְרָתֵךְ וְשִׂיחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ וּלְהַעֲלוֹת תָּמִיד עַל רָצוֹן מִזְבְּחֵךְ עַל מִשְׁכָּבִי בַלֵּילוֹת בִּקַשְׁתִּי קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי מַחֲמַד עֵינִי אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים רֵעִי לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה צוּף יְזוּבוּן וְעֵינַיִךְ יוֹנִים לֵב יֵיטִיבוּן שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ הָלַךְ אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי מֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם שְׁמָנַיִךְ צְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַיִךְ פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי כְּבוֹד יְיָ בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים

דודי ירד לגנו - על הפיוט פיוט זה הוא הפיוט המרכזי בסדר שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מדי שבת פותח שיר זה את שירת הבקשות, שהרפרטואר שלה משתנה משבת לשבת. מחברו של הפיוט הוא ר' חיים כהן, מקובל ותלמיד חכם, שהיה מתלמידיו של ר' חיים ויטאל וחי בארם צובא (חאלב) במאה ה-17. ר' חיים כהן חתם את שמו בשני הבתים האחרונים (חתימה פנימית בראשי הצלעיות). השיר אהוב מאד על הפייטנים המזמרים אותו והם משתמשים בבתים שונים של הפיוט כ"פתיחה" לשירים אחרים.

כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט אחורה