 |
  |
|
העולם במשבר כלכלי. קרנות נסגרות, תרומות מצטמצמות. זה הזמן לבדוק מודלים שונים של נתינה, ולחשוב עליהם. אני אוהבת להתייחס לזה כאל "יש לי, יש לך" כלומר, גם אם יש לי מעט, יש אחוז מסוים לנתינה, תמיד. צדקה היא לא פריבילגיה, היא דרך חיים. ואת זה אני לומדת בעיקר מהעיקרון של לקט שכחה ופאה בוויקרא:
*
פסח המתקרב מעמיד מודל נוסף, ממש בתחילת הסדר, נאמר בארמית, יש אומרים כדי שהילדים יבינו ויש אומרים כדי שהעניים יבינו, עושה שימוש בזיכרון של העבדות ובהדגשת השאיפה לחירות כאלמנט מרכזי במחשבה על נדיבות:
הגדה של פסח
*
והסיפור הזה על מר עוקבא, שידוע בנדיבותו, ומקפיד שלא להלבין פני שכנו, מעמיד מודל זוגי (יש עוד כמה סיפורים כאלה בגמרא) של נתינה, והאישה משובחת על עצם נתינתה הישירה, המקטינה את הטורח ועוזרת לרעב ונותנת לו אוכל של ממש בפתח מטבחה והמספר מעריך כל כך את הנתינה הישירה והפשוטה הזאת, שגם רואה עין בעין את המצוקה ופותחת בפניה את הדלת, עד כדי הפיכתה של אשת עוקבא לעמידה בפני פגיעתן הרעה של גחלים:
מר עוקבא היה עני בשכנותו, שהיה רגיל כל יום לזרוק לו ארבעה זוזים בתוך חור הדלת.
יום אחד אמר: "אלך ואראה מי עושה לי אותה טובה".
אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, ובאה אשתו עמו. כיוון שראו בני ביתו של העני שזזה הדלת, יצא העני אחריהם. רצו מלפניו. נכנסו לכבשן שהייתה גרופה בו האש. היו נשרפות רגליו של מר עוקבא.
אמרה לו אשתו: "שים רגליך על רגלי" (שרגלי אינן נשרפות).
חלשה דעתו של מר עוקבא.
אמרה לו אשתו: "אני מצויה בתוך הבית, ומקרבת הנאתם".
ומה היה כל זה?!
שאמר מר זוטרא: "...נוח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן של אש ולא ילבין פני חברו ברבים".
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמ' ב (מתורגם)
*
וסיפור אחרון, על בניית מערכת חינוך שיוויונית, בלי לדרוש ולחקור, מתוך לב שמבין ילדים ושמחה, שאני רוצה להקדיש לסבא רבא שלי שהיה מלמד עדין לב בהונגריה, נירבטור ר' חיים משה איצקוביץ' :
רב נקלע למקום אחד,
גזר תענית
ולא בא מטר.
ירד לפניו שליח הציבור,
אמר משיב הרוח – ונשב רוח,
אמר מוריד הגשם – ובא מטר.
אמר לו – מהם מעשיך?
אמר לו – מלמד דרדקים אני
ומלמד לבני עניים כבני עשירים,
וכל שאי אפשר לו אינני לוקח ממנו דבר.
ויש לי בריכה של דגים
וכל אחד שפושע אני משחד אותו בהם
ומשדל אותו ומפייס אותו
עד שבא וקורא.
תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ד ע"א (בתרגום חופשי)
משנה מסכת אבות פרק ג משנה יד
בפרק א' בספר בראשית נאמר כי האדם נברא בצלם אלוהים. כהנחת יסוד העומדת בבסיס בריאתו של האדם, זוהי הנחה מרחיקת לכת, נגזרת מכאן תפיסת קדושת האדם.
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"
בראשית ט' ו'
המשמעות היא שהאדם, בהיותו ברוא בצלם – מושג שאפשר לפרש אותו בכיוונים רבים, הוא סוג של השתקפות של האלוהים. הוא שילוב של חומר – אדם מן האדמה – וצלם אלוהי. מה זה אומר על גוף האדם? על הקשר בין הגוף, הנפש והנשמה? כיצד מתפקד הגוף עצמו ככלי פרשני, בעולם ובאומנות? ההגדרה של המושג צלם נשארת עלומה. היא אינה מתבארת בתנ"ך, והמפרשים השונים לאורך הדורות הבינו אותה באופנים שונים.
חז"ל הסיקו שיש להיזהר לא רק מפגיעה פיזית באדם אחר אלא להיזהר בכבודו. בימי הביניים ייחסו את הרעיון של צלם למהות האדם, יכולת השיפוט שלו והבחירה החופשית. הקבלה דיברה במפורש על דמיון גופני, ועל הסודות הטמונים בצורת גוף האדם ומרמזים על מהות האל. בתקופה המודרנית ישעיהו ליבוביץ' אומר שהצלם הוא פוטנציאל, שעל האדם לעמול על מנת להשיג ולא נתון קבוע מראש.
כשקוראים את דבריו של הלל ההולך לבית המרחץ ומתייחס לגופו כאל איקונין של מלך, מלך מלכי המלכים, ולוקח דוגמה מיחסה של החברה הסובבת לפסלים המוצבים בקרקסאות ובתיאטראות, המשמעות של רעיון הצלם מעמיקה, היא מתחברת ליכולת היצירה, (כך מפרש הרב סולובייצ'יק את מהות הצלם) והגוף עצמו הוא המדיום דרכו מבוטא הדמיון לאלוהים, הגוף אשר בקרקס ובתיאטרון הוא כלי הביטוי המרכזי. הגוף, המשתנה, התאב, החומרי, הגדל, המתכלה, ולא כמו במקרה של איקונין של מלכים – פסל חסר חיים. ואולי עצם היותנו ברואים בצלם נעוץ ביכולת (שהיא בעלת קסם רב בעיני. היא המפתח להבנה של המהות האנושית/ אלוהית הזאת לדעתי) ובעובדה הבסיסית שבכל דור נותרה מלאכת הפירוש של רעיון הצלם בידי הקורא.
