ויקרא רבה לד
משנה מסכת אבות פרק ג משנה יד
בפרק א' בספר בראשית נאמר כי האדם נברא בצלם אלוהים. כהנחת יסוד העומדת בבסיס בריאתו של האדם, זוהי הנחה מרחיקת לכת, נגזרת מכאן תפיסת קדושת האדם.
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"
בראשית ט' ו'
המשמעות היא שהאדם, בהיותו ברוא בצלם – מושג שאפשר לפרש אותו בכיוונים רבים, הוא סוג של השתקפות של האלוהים. הוא שילוב של חומר – אדם מן האדמה – וצלם אלוהי. מה זה אומר על גוף האדם? על הקשר בין הגוף, הנפש והנשמה? כיצד מתפקד הגוף עצמו ככלי פרשני, בעולם ובאומנות? ההגדרה של המושג צלם נשארת עלומה. היא אינה מתבארת בתנ"ך, והמפרשים השונים לאורך הדורות הבינו אותה באופנים שונים.
חז"ל הסיקו שיש להיזהר לא רק מפגיעה פיזית באדם אחר אלא להיזהר בכבודו. בימי הביניים ייחסו את הרעיון של צלם למהות האדם, יכולת השיפוט שלו והבחירה החופשית. הקבלה דיברה במפורש על דמיון גופני, ועל הסודות הטמונים בצורת גוף האדם ומרמזים על מהות האל. בתקופה המודרנית ישעיהו ליבוביץ' אומר שהצלם הוא פוטנציאל, שעל האדם לעמול על מנת להשיג ולא נתון קבוע מראש.
כשקוראים את דבריו של הלל ההולך לבית המרחץ ומתייחס לגופו כאל איקונין של מלך, מלך מלכי המלכים, ולוקח דוגמה מיחסה של החברה הסובבת לפסלים המוצבים בקרקסאות ובתיאטראות, המשמעות של רעיון הצלם מעמיקה, היא מתחברת ליכולת היצירה, (כך מפרש הרב סולובייצ'יק את מהות הצלם) והגוף עצמו הוא המדיום דרכו מבוטא הדמיון לאלוהים, הגוף אשר בקרקס ובתיאטרון הוא כלי הביטוי המרכזי. הגוף, המשתנה, התאב, החומרי, הגדל, המתכלה, ולא כמו במקרה של איקונין של מלכים – פסל חסר חיים. ואולי עצם היותנו ברואים בצלם נעוץ ביכולת (שהיא בעלת קסם רב בעיני. היא המפתח להבנה של המהות האנושית/ אלוהית הזאת לדעתי) ובעובדה הבסיסית שבכל דור נותרה מלאכת הפירוש של רעיון הצלם בידי הקורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה