עמוד ראשי > בלוגים

מאגרים יצירת דף לימוד לימוד שבועי פורומים בלוגים רשת בתי המדרש אודות האתר צור קשר

יום ראשון, 21 במרץ 2010

and you shall say Passover sacrifice


Passover contains one of the most interesting forms of utopia: the utopia of memory.

Even its first mention in the Book of Exodus contains both the plain reality of the occurrence and an intense emphasis on memory. When God is telling Moses the “work plan” for the last night in Egypt, he says:

13: And the blood shall be to you for a token upon the houses where ye are: and when I
14: And this day shall be unto you for a memorial; and ye shall keep it a feast to the LORD throughout your generations; ye shall keep it a feast by an ordinance for ever.
15: Seven days shall ye eat unleavened bread; even the first day ye shall put away leaven out of your houses: for whosoever eateth leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel.
16: And in the first day there shall be an holy convocation, and in the seventh day there shall be an holy convocation to you; no manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that only may be done of you.
17: And ye shall observe the feast of unleavened bread; for in this selfsame day have I brought your armies out of the land of Egypt: therefore shall ye observe this day in your generations by an ordinance for ever.
18: In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread, until the one and twentieth day of the month at even.
(Exodus 12)

A commandment to remember a historical event is usually given after it happens. Impressive historical events are translated to rituals over time, and with repetition the presence of a miracle tends to grow. Collective national memory and our private, personal memory exist simultaneously in our mind. Holidays, which are also ceremonies, are special moments set apart from daily life and are maintained in our memory as a landmark in itself – a landmark on the landscape of our personal or family memories of special days overlaid on a mythic or national map.

Passover, even before it happens, is formed on both the level of reality and the level of memory. When Moses gives the “order of the day” scenario for what would be that night’s dramatic departure from Egypt, the Israelites – waiting with their bundles in their hands, are given a rather long-term command: “and ye shall keep it a feast to the LORD throughout your generations; ye shall keep it a feast by an ordinance forever.”

The Passover ritual has changed with the absence of the Temple in Jerusalem; there has been a transition from a Passover holiday concentrated on observing the Passover sacrifice in national communal space to a Passover holiday based and celebrated at home, around the family table. The Haggadah structures the Seder as a multi-generational night that focuses on the nature of memory – both the creation of it and the conjuring of it – in a number of ways. We are moved through different activities – conversation, reading, singing, eating, drinking, viewing, listening – and, simultaneously, through different levels of time. We move between present and past, between the time of the formation of the Haggadah and the time of the Exodus, and even between the different layers of time represented by the ones gathered around the table.

There is a Passover liturgical poem that repeats the line “and you shall say Passover sacrifice” that beautifully focuses on the tension created between the action and the memory – between the Passover sacrifice and the pronunciation of it as a phrase, as words, and as a poem. Instead of directly observing the Passover sacrifice, our efforts focus on the memory of it through singing about it, remembering it and celebrating the memory. We create a ritual that keeps the essence of the night of the Exodus from Egypt but frames it in the private, local, domestic, and meaningful present experience.



יום שני, 11 בינואר 2010

משה - שלוש מחשבות (המשך יבוא)



ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.



משה
  • האיש, הגבר היחיד בתורה שבראשית הסיפור עליו מוזכרות חמש נשים (ואולי אפילו 12) שהן היסוד להבנתו ולהבנת חייו
  • על פי הדקדוק העברי וההגיון אותו מציגה בת פרעה בבחירת שמו של הרך אותו הצילה - היה צריך משה להיקרא "משוי" אבל היא , שראתה את הנולד, קראה לו משה - רמז לעבודת המיילדות אותה יעשה בעתיד כשיוציא את בני ישראל ממצרים.
  • להניק את בנך התינוק תמורת שכר - נשמע כמו חלום נשי - מאידך זה היסוד למצוקת הזהות שתלווה את משה עוד כמעט 80 שנה עד שיקבל על עצמו את הזהות שמגדיר לו אלוהים.




יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

שירת הבקשות

חודש חשוון, החודש ש"אחרי החגים", המבשר את תחילת החורף, עומד בסימן שירת הבקשות. עם תחילתו של מחזור הקריאה בתורה בשבת בראשית, מתחיל גם מנהג שירת הבקשות שמתקיים בשבתות החורף עד לחודש ניסן.

מנהג שירת הבקשות מתקיים באשמורת אחרונה לפנות בוקר, וצמח על רקע המנהג הקבלי לומר 'תיקון חצות' – מנהג עתיק יומין שעניינו קימה בחצות הלילה וקינה על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. לצורך השירה מצויים בידי המתפללים קבצים המכילים עשרות פיוטים המסודרים לפי המודוסים המוזיקאליים של לחני השירים.

הפיוט "דודי ירד לגנו" של המקובל ר' חיים בן אברהם הכהן שחי במאות ה- 16-17 בארם צובא (חלב),
הוא
הפיוט הפותח בכל שבת את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. בכל נימות הפיוט ישנה תחושת השילוב בין החוויה העכשווית של חיי הפייטן בגולה להלך רוח מיסטי המגולם בשיר, הכתוב כשיר אהבה ופותח במילים מתוך שיר השירים - "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ". הפיוט ממשיך באופן המוכר לנו אולי יותר מספרות עכשווית בכמה קולות היוצרים יחד את התמונה הפיוטית השלמה ואת נרטיב האהבה-אכזבה-קנאה-געגוע-חיבור שהפיוט מצייר.

עצם הבחירה בפיוט כפותח את שירת הבקשות מחזק את הקשר בינה לבין תיקון חצות. שכן הפיוט משוחח עם פיוט אחר שכתב ר' חיים בן אברהם הכהן – קול ברמה נשמע ביללה - הכלול בתיקון חצות. שני הפיוטים עוסקים ביחסי הדוד והרעיה באופן עז וציורי ובכמיהה לאיחוד וגאולה.



מתוך אתר "הזמנה לפיוט":




דודי ירד לגנו ר' חיים הכהן
חלב / מאה 16-17

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים
לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי
שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי

אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא
אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה
מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה
וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים

בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ
וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ
וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי

גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה
אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה
וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה
בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים

דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן
וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן
אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן
אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי

הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בְזִיתָנִי
וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ הִשְׁלַכְתָּנִי
בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי
וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים

וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ
וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ
וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ
וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי

זָר טִמֵּא הֵיכַל קָדְשִׁי
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים לְנִבְלֵי חַרְשִׂי
עָרוּ עָרוּ יְסוֹד מִקְדָּשִׁי
עָבְרוּ עַל נַפְשִׁי מַיִם הַזֵּדוֹנִים

חֵץ יְפַלַּח סְגוֹר לְבָבָם
תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זְהָבָם
בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבִיאוּ עַל גַּבָּם
עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִילוּן מִנְחָתִי

טָהוֹר אַתָּה לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע
עַד אָן לֹא תָבִיא צַדִּיק וְנוֹשָׁע
תָּשׁוּב וְתַלְבִּישֵׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע
מְעִיל צְדָקָה וְרֹב פְּנִינִים

יְדִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי
צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לא נִפְלֵאת מֶנִּי
מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי
כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי

כְּלוּם יֵשׁ הֲנָאָה מִבְּשַׂר חֲמוֹרִים
כִּי תִשְׁכַּח אַהֲבַת אֵשֶׁת נְעוּרִים
לַחֲצוֹב לְךָ בּוֹרוֹת כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים
וְאֵין בָּהֶם מַיִם אַךְ רֹאשֹ פְּתָנִים

לָכֵן הַצַּדִּיק אָבַד עֵקֶב נְפִילָתֵךְ
וִימִינִי הוּשַׁב אָחוֹר מֵרֹב אַהֲבָתֵךְ
לא נִכְנַסְתִּי בְּבֵיתִי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ
לְבַל אֶרְאֶה בְרָעָתִי

מַלְכִּי קַנֵּא לִכְבוֹד שְׁכִינָתָךְ
בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זָרִים זוּלָתָךְ
וּבִמְקוֹם מִקְדָּשָׁךְ וְנַחֲלָתָךְ
שָׂמוּ הָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים

נָקָם אֶלְבַּשׁ וְשַׁלְהֶבֶתְיָה
וְאֶשְׂרוֹף בֵּית עַכּוּ"ם וּבֵית הַמִּצְרִיָּה
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה
וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי

סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים
וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים
וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן
כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן
עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן
הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי

פְּנֵי אֵל תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה
וְעַיִן תְּשׁוּרֵךְ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה
וְחָמֵשׁ הַיָּדוֹת תִּהְיֶה לָּךְ לְמָנָה
כֵּן דּוֹדִי בָרוּךְ בֵּין הַבָּנִים

צוּף דְּבַשׁ יָזוּב אִמְרָתֵךְ וְשִׂיחֵךְ
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ
וּלְהַעֲלוֹת תָּמִיד עַל רָצוֹן מִזְבְּחֵךְ
עַל מִשְׁכָּבִי בַלֵּילוֹת בִּקַשְׁתִּי

קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי מַחֲמַד עֵינִי
אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי
וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי
נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים

רֵעִי לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים
שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים
כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים
אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי

שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה צוּף יְזוּבוּן
וְעֵינַיִךְ יוֹנִים לֵב יֵיטִיבוּן
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן
שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים

תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ
יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ הָלַךְ
אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ
לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי

מֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם שְׁמָנַיִךְ
צְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַיִךְ
פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי

תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים
עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים
וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים
בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים

חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי
יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי
יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי
מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי

כְּבוֹד יְיָ בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת
הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת
נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים

דודי ירד לגנו - על הפיוט
פיוט זה הוא הפיוט המרכזי בסדר שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מדי שבת פותח שיר זה את שירת הבקשות, שהרפרטואר שלה משתנה משבת לשבת. מחברו של הפיוט הוא ר' חיים כהן, מקובל ותלמיד חכם, שהיה מתלמידיו של ר' חיים ויטאל וחי בארם צובא (חאלב) במאה ה-17. ר' חיים כהן חתם את שמו בשני הבתים האחרונים (חתימה פנימית בראשי הצלעיות). השיר אהוב מאד על הפייטנים המזמרים אותו והם משתמשים בבתים שונים של הפיוט כ"פתיחה" לשירים אחרים.


כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט אחורה

יום חמישי, 20 באוגוסט 2009

בתי כנסת , ניו יורק, ילדים, ומה שביניהם


שוב מתקרבים הימים הנוראים ואיתם התפילות האהובות עלי, החגיגיות שבהתחלה חדשה, המאכלים המיוחדים, הסימנים, השופר. אולם מאז הגעתי לניו יורק התחושות שלי לגבי החג הזה מעורבות מאוד. קשה לי למצוא בית כנסת כלבבי. אז על הסליחות הירושלמיות וטעמן המיוחד ויתרתי מראש, אבל אופציות החיים הקהילתיים בניו יורק מאתגרות אותי מאוד. מחד ישנה תופעה שעשויה לחמם את הלב של יהודים שמגיעים לבתי הכנסת דווקא בימים נוראים גם אם בשאר השנה הם אינם טורחים להשתייך באופן ברור לשום מסגרת יהודית, אך מה שקורה הוא שנוצר מצב שהרבנים ושליחי הציבור (בעיקר בקהילה הלא אורתודוכסית) רוצים שהתפילה תהיה משמעותית ולא מעיקה ובצדק, בהתחשב בקהל היעד שלהם, אך כך היא הופכת למעין ערבוביא משונה של נוסטלגיה למשהו מוכר אך לא לחלוטין ידוע או מובן ובחירה כמעט אקראית של קטעים נבחרים שאמורים לרצות את קהל המתפללים להעניק לו את המשמעות שאותה הוא מחפש ואת טעם הרוחניות והמחילה המתבקשים מהשתתפות בתפילות הימים הללו. אני מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית מדי, אבל ההשתתפות בתפילות כאלו כמה פעמים השאירה בפי טעם לפגם. מאידך התחושה הפרטית שלי היא שגם הקהילות האורתודוקסיות לא בהכרח נותנות מענה בעבורי - התפילה מהירה ולא מחוברת לנשמה והתחושה הכללית היא של יהירות כלפי הסביבה.
אבל נקודת התורפה המרכזית בעיני היא היחס לילדים: כמעט באף בית כנסת הם אינם רצויים באגף התפילה המרכזי. כן, הרבה מקומות מקיימים "תפילת ילדים" קצרה, עם משחקים, שירים וממתקים, לכאורה פיתרון ידידותי, אך בעיני איום ונורא ופוגע בכל תחושת ההשתייכות היהודית באשר היא. בית הכנסת עצמו הופך סטרילי, כולם יושבים בדממה המאפיינת אולי אולם קונצרטים של מוסיקה קלאסית באירופה, לבושים במיטב חליפותיהם, מקשיבים לדרשה שעליה עמל/ה הרב/ה במשך שבועות בכדי שהוועד המנהל של בית הכנסת יוכל להיות מרוצה מעבודתו ולחדש איתו את החוזה. ובחדר אחר, הילדים אינם טועמים את טעם התפילה כמו שהיא, אינם חשים את הגאווה שיכולה למלא את ליבם של הקטנים כשהם יושבים ליד הוריהם בשעת התפילה או רצים פנימה בהתרגשות לקראת תקיעת השופר.
הם אינם רוכשים את חווית התפילה כהרגל, ואת החוויה האפשרית של נוסטלגיה עתידית וגעגוע לתפילות ראש השנה ויום כיפור עם אבא ואמא. הם אינם רוכשים את מיומנות האינטלגנציה הדתית באופן טבעי וכפי שהיא באמת. אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי ויזכירו את הרעש הבלתי נסבל לפעמים בבתי כנסת ישראליים, או יחשבו שתפילת ילדים היא אמצעי טוב לתת לילדים טעם של תפילה ברמה שלהם, אך אני עדיין מרגישה שזה בבחינת הפסד של המתפללים (שראוי שייקחו אחריות על הילדים וילמדו אותם התנהגות נאותה בבית הכנסת ולא סתם יניחו להם לעשות ככל העולה על רוחם בשעת התפילה) והפסד של הילדים (ש"מורשים" להיכנס לבית הכנסת רק כשהם גדולים כבר ומפספסים את כל החיבור הטבעי הפשוט והבלתי אמצעי שלהם לתפילה וההיכרות עם המנגינות וסדרי הדברים)

חודש טוב!


יום שישי, 31 ביולי 2009

שבת נחמו

נחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ




משיח גם לא מצלצל?

* פסוק כה: וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד--שָׁבֻעִים, שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק, הָעִתִּים.

דניאל פרק ט



"...ר' נחמן חזה משיח שהופעתו וזהותו יפתיעו את העולם: משיח שיתחיל את שליחותו המשיחית עוד בילדותו. המגילה מתארת את נישואיו ואת עלייתו על כס הכבוד כקיסר בעודו נער מתבגר. המשיח של מגילת סתרים יכבוש את העולם בלי לירות ולו ירייה אחת: מלחמתו תהיה מלחמה רוחנית כנגד נחשול אתאיסטי שיסחף את העולם. חזונו המשיחי של רבי נחמן אינו כולל אפוקליפסה או השמדה המונית של רשעים. כוחו של המשיח ינבע מיכולתו לרפא מחלות באמצעות תרופות חדשות שיפיק מחומרים שונים, וממקוריותו העצומה בשדה המוסיקה: המשיח יחבר לחנים שיעוררו כיסופים וערגה לאלוהים. המשיח של רבי נחמן הוא אוניוורסליסטי: הוא יגאל לא רק את היהודים אלא את כל אומות העולם..."


יום שני, 1 ביוני 2009

סיפור החולדה והבור כפי שרש"י מביא אותו עומד במרכז ההצגה "לשם ייחוד" של אנסמבל "כהרף עין" שביימתי לפסטיבל עכו. הזדמנות נוספת לצפות בה - ההצגה תוצג בתיאטרון החניון של האוניברסיטה העברית ב17 ביוני :

מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר. ותעתה בדרך
והלכה בלא ישוב. כיוון שהגיע חצי היום צמאה ולא היה לה לוויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה אחזה
בחבל ונשתלשלה וירדה. לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכלה. היתה בוכה וצועקת.
עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין. אמר לה מי את? מבני אדם
או מבני המזיקין? אמרה לו מבני אדם אני. שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? אמרה לו לאו. השבעי לי
שמבני אדם את, נשבעה לו. אמר לה מה טיבך? ספרה לו כל המעשה. אמר לה אם אני מעליך תנשאי לי. אמרה
אמרה לו הן. העלה, כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו מאיזה עם אתה? אמר לה מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן. אף אני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם, אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הב"ה וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך?

והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן, אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה.
הלכו כל אחד לדרכו. ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תובעה היתה ממאנת עליו. כיון שהחזיקו בה
התחילה לנהוג עצמה נכפית ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה, עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש.
והוא, כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו, ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת ונתעברה וילדה בן זכר. כשהגיע לג' חדשים חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור, אמרה לו אשתו- אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צידוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה, נתגרשה ממנו אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה אמרו לו נכפה היא, כל מי שתובעה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה אמר לו אני מקבל כל מום שבה, העמיד עליו עדים בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה כל מעשה חולדה ובור, אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ובנכסים.









יום ראשון, 24 במאי 2009

ג'סי זרעית מתוך העבודה "עולה" שיצרנו יחד, בחלק העוסק בסוטה

רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. הייתה שם אשה אחת יושבת ושומעת לו. נתאחרה דרשתו. המתינה עד שגמר מה שדרש, הלכה לביתה ומצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: ישבתי ושמעתי דרשה. אמר לה: כך וכך [=לשון שבועה] שאין את נכנסת לכאן עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן. ישבו שבת [=שבוע] ראשונה, שניה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: כעת אתם במריבה, הבה נלך עמך אל הדרשן. כיון שראה אותם רבי מאיר, צפה ברוח הקדש, אמר להן: יש ביניכן אשה היודעת ללחש עין? אמרו לה שכנותיה: כעת את הולכת ויורקת בפניו ונעשית מותרת לבעלך. כיון שישבה לפניו נרתעה מלפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש עין. אמר לה: התיזי רוק בפני שבע פעמים ואני מתרפא. ירקה בפניו שבע פעמים. אמר לה: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת, אני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה -לא היה לך לומר לאחד מאתנו ללחוש לך?! אמר להם: לא דיו למאיר להיות שווה לקונו?! ששנה רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.


ויקרא רבה, פרשה ט, ט. התרגום מארמית

רבי מאיר מתייחס בדבריו לקטע הבא המתאר את אחד הטקסים היותר תמוהים המוזכרים בתורה – טקס ה'סוטה' -


יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל-מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ. {פ}

במדבר ה

הפרשיה הזו מעלה שאלות רבות במוחו של הקורא העכשווי. ארבע מהן אעלה פה:

  • כיצד התורה, שעל פי רוב חוקיה מבוססים על מציאות מדויקת, מבססת מערכת טקסית שלמה על רגש?
  • מדוע אי השוויון המשווע בבסיס הטקס הזה בו האישה " מוקרבת" ('וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן') על מזבח רגשותיו של בעלה?
  • כיצד יכול להיות טקס המבוסס כמעט כולו על נס והתערבות אלוהית?
  • מדוע שמו המפורש והקדוש של אלוהים הנו חלק מטקס כל כך ארצי וחסר הגיון?

אם אנחנו חושבים על טקס הסוטה מנקודת מבטו של רבי מאיר, אפשר, אולי, להבין את המכלול הזה טוב יותר. נקודת המוצא של רבי מאיר היא שמציאות בה בעלים מקנאים לנשותיהם היא מציאות קיימת. לעיתים קרובות מדי התוצאה של הקנאה הזו היא אלימה , בעייתית וקשה. (עד היום...) ההתמודדות הזוגית והפרטית עם בעיית הקנאה, ההתמודדות בחדרי חדרים בין בני הזוג מאחורי דלתות סגורות היא פעמים רבות הרת אסון ויש חשש שתתרחש פגיעה. כחלופה מציע רבי מאיר (בעקבות הטקסט התנכ"י) להעביר את הקונפליקט הזה מאזור הדמדומים הפרטי שבו דברים מסוכנים עלולים להתרחש, למרחב הציבורי, לירושלים, מקום בו אחרים יכולים להוות נקודת משען ולסייע בפתרון הבעיה. מקום בו הכהן הוא חלק מהעניין, מקום בו ממילא ובשל טבע הדברים תתרווח טבעת החנק.

רבי מאיר אינו קורא את הטקס הזה כטקס של השפלה. הטקס הוא אפשרות חיובית ופורה להתמודדות עם מצוקה. הטקס הוא אפשרות להסיט את המצב בין בני הזוג מה'דרך ללא מוצא' אליה נקלעו לכיוון אחר. כיוון של ניהול דיאלוג ואולי אפילו השכנת שלום. דו שיח הגיוני עשוי לצמוח דווקא, ואולי רק, במקום בו יש הכרה באלמנטים הלא רציונאליים הקיימים בלב ליבו של כל מרקם עדין של יחסים זוגיים. רבי מאיר מבין זאת. הוא מוכן לחשוף את עצמו למה שאחרים עשויים לראות כהשפלה – אחת מתלמידותיו יורקת לתוך עינו שבע פעמים – על מנת לסייע לה ולבן זוגה להיחלץ מתסבוכת הקנאה וסערת הרגשות. מה שרואה הבעל הקנאי כרוק רואה רבי מאיר כרפואה וחסד, וכהליכה בדרכו של הקב"ה שמוכן ששמו ימחה במים על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו.... אולי יש כאן הצעה לחזור ולקרוא ולדרוש את הטקס המקורי באופן דומה...


פורסם בגליון פרשת נשא של "שבת שלום"