זיכרון בשעת מעשה

חג הפסח מעצם מהותו עוסק בזיכרון. כבר מראשית אזכורו בספר שמות הוא נע בין המישור של ההתרחשות והמציאות לבין מישור של זכירה. כאשר פורש הקב"ה לפני משה "תכנית עבודה" ללילה האחרון במצרים הוא אומר לו במקביל:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם (שמות יב, יד-יח)

ציוויים לזכירה ניתנים בדרך כלל לאחר מעשה. אירוע שמתרחש ומשאיר את רישומו העז בתודעה האנושית, בין אם לטובה או לרעה, מיתרגם לסוג של טקס שהחזרה החד שנתית עליו כוללת אלמנטים של העלאה על נס. הזיכרון הלאומי והקולקטיבי של המאורע והזיכרון הפרטי, האישי, קיימים בתודעתנו במקביל. החג, הטקס, בהיותו נקודת זמן מיוחדת ומעל היום יומיום השגור, שמור בזיכרון שלנו כנקודת ציון בפני עצמה.

אולם דומה שחג הפסח, עוד טרם התרחשותו, מתהווה הן ברמת המציאות והמעשה והן ברמת הזיכרון. כשמשה מצווה על "פקודת היום" לתרחיש שעתיד להיות באותו לילה דרמטי וגורלי של היציאה ממצרים, כשבני ישראל חגורים וצרורותיהם בידיהם, ניתנת להם במקביל פרספקטיבה נוספת וארוכת טווח: "לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו".

נדבך נוסף של טקסיות נבנה לחג הפסח עם חורבן הבית והמעבר בין פסח כחג שבמרכזו הקרבת קרבן הפסח בחבורה, לחג שמרכזו ליל הסדר הנחגג בבית, סביב השולחן. ההגדה בונה את ליל הסדר כערב רב-גילאי ובין-דורי שמהותו היא מעשה הזיכרון עצמו, תוך מעבר בין רבדים שונים של התרחשות – שיחה, קריאה, שירה, אכילה, הצגה, הקשבה ועוד - ובין רבדי זמן שונים - בין הווה לעבר, בין זמן התהוות ההגדה כטקסט לבין זמן יציאת מצרים, ואפילו בין שכבות הזמן השונות אותן מייצגים חוגגי הסדר היושבים יחד סביב השולחן.

הפיוט "אמונים ערכו שבח" לרב אהרן כהן עוסק במתח הזה שבין מעשה וזכירה -במיוחד באמצעות השורה החוזרת "ואמרתם זבח פסח" - שכן חלק מהמתח שנוצר עקב המעבר של חג הפסח לבית המשפחה הפרטי הוא המתח שבין המילה, האמירה, לבין זבח הפסח. במקום להקריב את קרבן הפסח, העשייה שלנו מתמקדת באמירה המעלה על נס את העשייה, במילים המזכירות את הקרבן, אותו קרבן שמעצם מהותו מזכיר את ליל יציאת מצרים.

התגובות לפיוט החודש מאירות את הסוגיה הזו מנקודות שונות:

אמונים ערכו שבח ר' אהרן כהן

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח		לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים		שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים		אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים		עַל יַד צִיר אֱמוּנִים
מִיַּד כָּל מְעַנִּים		הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי		וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי		כִּי גָדוֹל יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם		מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם		כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ		לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ		עַם נוֹשַׁע בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ		וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ
יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ		טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ

אמונים ערכו שבח - על הפיוט

פיוט לפסח במסורת יהודי המזרח וצפון אפריקה, המושר במסגרת ההגדה של פסח. הפיוט מעמיד במרכזו (באמצעות הפזמון החוזר) את מצוות זבח קרבן הפסח שנהג בישראל מליל יציאת מצרים ובטל מאז חורבן בית המקדש, הולך ומזכיר את כל המצוות הקשורות לחג הפסח - אכילת המצה והמרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים - וחותם במתן התורה לעם ישראל. הפיוט מושר ממש בתוך סדר ההגדה של פסח ובמקום מאד מרכזי בה - מיד לאחר אמירת "פסח מצה ומרור" והפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ (שמות יב, כז). יש הנוהגים לשיר כל בית של השיר בלחן שונה - ואולי יש בכך זכר והדהוד של קשת הרגשות והמאורעות השונים שחוו אבותינו באותו ליל שימורים.

ראש חודש אדר - חיפוש והתחפשות

משנכנס אדר מרבין בשמחה

זיכרון הילדות הקולקטיבי הקשור בראש חודש אדר, קשור בהתחבטות ובהתרגשות הכרוכות בהתחפשות לפורים. האפשרות להמציא ולמצוא זהות חדשה, האפשרות לשחק ולהיות מישהו אחר, היא אפשרות קסומה המושכת את הלב.

שורשיו של התיאטרון היהודי נעוצים עמוק במסורת ה"פורים שפיל", אותו משחק פורים שהיה משוחק כחלק מהווי הפורים. להקות קטנות היו מוקמות מבעוד מועד לצורך העניין, וממחיזות את סיפור המגילה כשהן קושרות קשרים רלבנטיים, מתוך בדיחותא, למתרחש בקהילה ובסביבה. הלהקות היו עוברות מבית לבית בזמן סעודת הפורים, ומשחקות את משחק הפורים שכלל לרוב חרוזים, שירה, מוזיקה והלצות והיה כרוך בהתחפשות לדמויות (כולל דמויות הנשים, כמובן). תמורת ההופעה היו בעלי הבית מזכים את השחקנים במעות פורים. לאורך ההיסטוריה היהודית שאינה משופעת בדוגמאות של הצגות תיאטרון, היווה חג הפורים הזדמנות לעשייה מסוג אחר, להלצה, לשנינות, למשחק, ומעל לכל – להתחפשות.

חז"ל אמרו כי אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו. בפורים אנו מצווים לשתות "עד דלא ידע" מתוך מטרה להגיע לחשיפת אמת פנימית ועמוקה, שמסיכות היום- יום מסתירות. דמות ה"שוטה" והליצן בתיאטרון מזוהה עם היכולת המהותית לומר את האמת. הקשר הדו משמעי בין בד לבדיה, בין בגד לבגידה, בין חיפוש והתחפשות ובין ערמומיות וערום הוא קשר שבא לידי ביטוי בכל מהותו של חג הפורים ובמגילה השואלת שאלות נוקבות ורלבנטיות על הקשר שבין הנושאים הללו.

מגילת אסתר נסובה רבות סביב שאלת הפנים והחוץ. נושא הבגדים וההתחפשות, הקשר בין בגד למהות ובין גילוי לכיסוי, נבחן בה לעומק. החל ממיאונה של ושתי לבוא לארמון הגברים כשכתר לראשה, מהופעתה הראשונה של אסתר המסתירה את זהותה ("אינה מגדת את עמה ואת מולדתה") והדגש על כך שלא הוסיפה דבר על התמרוקים אותם קיבלה מיד סריס הנשים, דרך מרדכי היושב בשער המלך בלבוש שק ואסתר שמתחלחלת ושולחת לו בגדים, וכלה באסתר הלובשת מלכות (תרתי משמע) כהכנה לפגישתה עם המלך - לקראת חשיפת זהותה ובקשתה, עד להלבשתו של מרדכי בבגד מלכות שלבש המלך, על ידי המן (יוזם הרעיון האיש המסונוור ממחוות חיצוניות) הנושא אותו על סוס ברחבי העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הקשר בין לבוש המלכות של מרדכי ובין לבושו של יוסף, המשנה למלך, גלוי אף הוא.

בפיוט "סופרים קרא" (ראו למטה) , מאת ר' דויד קיים, אותו שרים יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בשבת זכור עומדים זה מול זה את השק והאפר ובגדי היקר, והפיוט מתמקד ברגע הדרמטי של היפוך העלילה שהתלבושת והבגדים משקפים אותו נאמנה.

בתקווה שיהיו ימי חודש אדר ימים של שמחה

הדס גרטמן בתיאטרון תלבושות

סופרים קרא ר' דוד אלקיים מוגדור*המאה ה-20

סוֹפְרִים קָרָא לִקְרָאתוֹ		לִכְתּוֹב כִּתְבֵי גְּזֵרָתוֹ
עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ		לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם
לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ		כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם
לְזוּת בִּשְׂפָתָיו בַּדִים		בִּכְתוֹב עַל הַיְּהוּדִים
סָתַם מִלַּת עֲתִידִים		יַ"ג בַּאֲדָר מוֹעֲדָם
אִם יֵהָרְגוּ מוּעָדִים		אוֹ יַהַרְגוּ עִתְּדָם
הָרָצִים הֵם דְּחוּפִים		רוֹכְבֵי רֶכֶשׁ מְעוֹפְפִים
זוֹעֲפִים וְשׁוֹאֲפִים		לִנְקָמוֹת וְלִשְׁפּוֹךְ דָּם
אֲסוּפִים נֶאֱסָפִים		שָׁחוֹר לָבָן אֲדַמְדָּם
וּבְעִיר שׁוּשָׁן מָה רַבּוּ		מְבוּכוֹת וַיֻּצְּבוּ
הַמֶּלֶךְ וְהוּא יָשְׁבוּ		לִשְׁתּוֹת יַיִן מְאָדָּם
מִשָּׁמַיִם הִקְשִׁיבוּ		לְמָרְדְּכַי נְגִידָם
עוֹלֵל קַרְנוֹ וְעִפֵּר		בְּלָבְשׁוֹ שַׂק וָאֵפֶר
זָעַק הָהּ לִצְבִי עֹפֶר		כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם
הָרָשָׁע גֻּמָּץ חוֹפֵר		שֶׁיִּרְאֶה בְיוֹם אֵידָם
דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמֶּלֶךְ		בָּא לוֹ כְאִישׁ הַהֵלֶךְ
אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ		כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם
נִתְחַלְחֲלָה וַתֵּלֶךְ		הַאִם בָּא עֵת תַּפְקִידָם
בִּגְדֵי יְקָר שָׁלְחָה		בְיַד סָרִיס וּפֶחָה
פָּקְדָה לִשְׁאוֹל שְׁלוּחָה		מַה זֶּה נִגְזָר בַּעֲדָם
וּבְפַתְשֶׁגֶן פְּתוּחָה		יָדְעָה פֵשֶׁר יְסוֹדָם
פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא		בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
לְהַפִּיל חֵן בְּלִבּוֹ		וְלָשׁוּב מֵאַבְּדָם
לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ		בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם

סופרים קרא - על הפיוט

פיוט זה של ר' דוד אלקאים, הנאמר על ידי יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בליל שבת הקודמת לפורים, פרשת זכור, הוא בעצם קטע אחד מקצ'ידה ארוכה ביותר, המגוללת לאורך עשרות בתים את סיפור המגילה. בקטע שלפנינו מספר המשורר את סיפור חלקה הראשון של מגילת אסתר. הוא מצייר כמה תמונות מחלק זה של המגילה בצבעים עשירים ובמצלול עז. המקרא משמש את המשורר כאן לא רק כסיפור התשתית, שאותו הוא משכתב ובו הוא דורש ומפרט, אלא גם כתשתית דרשנית של פסוקים המשתבצים בו מחוץ למגילה, תוך שהם נושאים עמם מטענים מעשירים.

ימי ספירת העומר הם ימים שמאז תקופת חז"ל נוספו בהם משמעויות ותכנים חדשים אל לוח השנה היהודי. החל מחג השבועות עצמו, שבימי בית המקדש ציין את תחילת הבאת הביכורים ומאז חורבן הבית הודגש יותר הצד של מתן תורה, וכלה בימים ותכנים שנוספו לימי ספירת העומר- כדוגמת האבל על תלמידי רבי עקיבא, ל"ג בעומר והילולת ר' שמעון בר יוחאי.

אולם דומה שבעת החדשה הועצמו תוספות אלו עוד יותר והימים שבין יום השואה ויום העצמאות, ולאחר מכן יום ירושלים, יוצקים בחודש אייר נימה אחרת וחדשה, עד כי יש המגדירים את הימים הללו כ'ימים הנוראים' של מדינת ישראל. המסע בזמן בשבעת השבועות הנספרים בספירת העומר שבין חג הפסח, בו אנו מציינים את היציאה הפיזית מעבדות לחירות, לחג השבועות, בו אנו חוגגים את החירות הרוחנית ואת חג מתן תורה, הופך למסע משמעותי מאוד אשר בו נוכחת משמעותה של הזהות היהודית, ודאי בדורנו.

יתרה מזאת, חודש אייר צופן בחובו את בשורת ההיסטוריה של העם היהודי במאה העשרים בכללותה – תחילתו בשלהי יום השואה – והמשכו בציון הקמת מדינת ישראל ויום העצמאות, הכרוך יחד עם יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואז ל"ג בעומר, ויום ירושלים.

רטוריקה חיים גורי		גירסת הדפסה
אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לֹא עָזַבְנוּ אֱלֹהֵי אֱמֶת לָלֶכֶת אַחַר אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לְבַדֵּנוּ עָמַדְנוּ וְאֵין תְּפִלָּה יְדוּעָה עַל שְׂפָתֵנוּ וְנַפְשֵׁנוּ לֹא תִּמְצָא לָהּ מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרַע יָדַעְנוּ. אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְנַחֵם וְאֶת חִיּוּךְ הַנְּעָרוֹת לְאוֹר הָאַהֲבָה. אֶת בְּכִי הַזּוֹרֵעַ וְרִנַּת הַקּוֹצְרִים . אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לֹא הָיוּ לָנוּ מַרְכְּבוֹת אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, לֹא מַלְאָכִים חָלִים וְרוֹעֲדִים וְנֶחְפָּזִים בְּיוֹם הַדִּין וּבְקָרְאֵנוּ בֵּין הַמְּצָרִים שָׁמַעְנוּ אַךְ וְרַק אֶת קוֹלוֹתֵינוּ הָעוֹנִים לָנוּ כְּהֵד וְנִשְׁבָּרִים מֵעֲבָרִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: הִגַּשְׁנוּ כּוֹס מַיִם. רָשַׁמְנוּ בַּקָּשׁוֹת אַחֲרוֹנוֹת וְהִבְטַחְנוּ יְשׁוּעָה אֶפְשָׁרִית. אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: אֶת הַשִּׂנְאָה לָמַדְנוּ עַל בְּשָׂרֵנוּ. בַּלֵּילוֹת רָאִינוּ אֶת הָאֹפֶק הָאָדֹם כְּמוֹ אֵשׁ תָּמִיד מֵעֲבָרִים. שָׁם חִכּוּ, לְצַעֲרֵנוּ, הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְאֵין אֵל שׁוֹפֵט בֵּינֵינוּ. בֵּינְתַיִם, אָנוּ חַיִּים עַל חַרְבֵּנוּ וּמְצַפִּים לְטוֹב בַּאֲחַד הַמְּחָרִים. אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לוּ יִזְכְּרוּנוּ כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ זוֹכְרִים אֶת הַיְּקָרִים לְלִבֵּנוּ, אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים. חיים גורי - תושב ירושלים, יליד תל אביב, 1923. משורר, סופר ועיתונאי. חתן פרס ישראל לשירה (1988). נמנה עם משוררי דור הפלמ"ח. פרסם ספרי שירה שעוסקים בעיקר במלחמות ישראל והשואה. עסק בתרגום מצרפתית. חתן פרסים שונים לשירה ופרס ביאליק לספרות (1974).

and you shall say Passover sacrifice

Passover contains one of the most interesting forms of utopia: the utopia of memory.

Even its first mention in the Book of Exodus contains both the plain reality of the occurrence and an intense emphasis on memory. When God is telling Moses the “work plan” for the last night in Egypt, he says:

13: And the blood shall be to you for a token upon the houses where ye are: and when I
14: And this day shall be unto you for a memorial; and ye shall keep it a feast to the LORD throughout your generations; ye shall keep it a feast by an ordinance for ever.
15: Seven days shall ye eat unleavened bread; even the first day ye shall put away leaven out of your houses: for whosoever eateth leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel.
16: And in the first day there shall be an holy convocation, and in the seventh day there shall be an holy convocation to you; no manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that only may be done of you.
17: And ye shall observe the feast of unleavened bread; for in this selfsame day have I brought your armies out of the land of Egypt: therefore shall ye observe this day in your generations by an ordinance for ever.
18: In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread, until the one and twentieth day of the month at even.
(Exodus 12)

A commandment to remember a historical event is usually given after it happens. Impressive historical events are translated to rituals over time, and with repetition the presence of a miracle tends to grow. Collective national memory and our private, personal memory exist simultaneously in our mind. Holidays, which are also ceremonies, are special moments set apart from daily life and are maintained in our memory as a landmark in itself – a landmark on the landscape of our personal or family memories of special days overlaid on a mythic or national map.

Passover, even before it happens, is formed on both the level of reality and the level of memory. When Moses gives the “order of the day” scenario for what would be that night’s dramatic departure from Egypt, the Israelites – waiting with their bundles in their hands, are given a rather long-term command: “and ye shall keep it a feast to the LORD throughout your generations; ye shall keep it a feast by an ordinance forever.”

The Passover ritual has changed with the absence of the Temple in Jerusalem; there has been a transition from a Passover holiday concentrated on observing the Passover sacrifice in national communal space to a Passover holiday based and celebrated at home, around the family table. The Haggadah structures the Seder as a multi-generational night that focuses on the nature of memory – both the creation of it and the conjuring of it – in a number of ways. We are moved through different activities – conversation, reading, singing, eating, drinking, viewing, listening – and, simultaneously, through different levels of time. We move between present and past, between the time of the formation of the Haggadah and the time of the Exodus, and even between the different layers of time represented by the ones gathered around the table.

There is a Passover liturgical poem that repeats the line “and you shall say Passover sacrifice” that beautifully focuses on the tension created between the action and the memory – between the Passover sacrifice and the pronunciation of it as a phrase, as words, and as a poem. Instead of directly observing the Passover sacrifice, our efforts focus on the memory of it through singing about it, remembering it and celebrating the memory. We create a ritual that keeps the essence of the night of the Exodus from Egypt but frames it in the private, local, domestic, and meaningful present experience.

משה - שלוש מחשבות (המשך יבוא)

ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

משה

• האיש, הגבר היחיד בתורה שבראשית הסיפור עליו מוזכרות חמש נשים (ואולי אפילו 12) שהן היסוד להבנתו ולהבנת חייו

• על פי הדקדוק העברי וההגיון אותו מציגה בת פרעה בבחירת שמו של הרך אותו הצילה - היה צריך משה להיקרא "משוי" אבל היא , שראתה את הנולד, קראה לו משה - רמז לעבודת המיילדות אותה יעשה בעתיד כשיוציא את בני ישראל ממצרים.

• להניק את בנך התינוק תמורת שכר - נשמע כמו חלום נשי - מאידך זה היסוד למצוקת הזהות שתלווה את משה עוד כמעט 80 שנה עד שיקבל על עצמו את הזהות שמגדיר לו אלוהים.
  

שירת הבקשות

חודש חשוון, החודש ש"אחרי החגים", המבשר את תחילת החורף, עומד בסימן שירת הבקשות. עם תחילתו של מחזור הקריאה בתורה בשבת בראשית, מתחיל גם מנהג שירת הבקשות שמתקיים בשבתות החורף עד לחודש ניסן.

מנהג שירת הבקשות מתקיים באשמורת אחרונה לפנות בוקר, וצמח על רקע המנהג הקבלי לומר 'תיקון חצות' – מנהג עתיק יומין שעניינו קימה בחצות הלילה וקינה על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. לצורך השירה מצויים בידי המתפללים קבצים המכילים עשרות פיוטים המסודרים לפי המודוסים המוזיקאליים של לחני השירים.

הפיוט "דודי ירד לגנו" של המקובל ר' חיים בן אברהם הכהן שחי במאות ה- 16-17 בארם צובא (חלב),
הוא הפיוט הפותח בכל שבת את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. בכל נימות הפיוט ישנה תחושת השילוב בין החוויה העכשווית של חיי הפייטן בגולה להלך רוח מיסטי המגולם בשיר, הכתוב כשיר אהבה ופותח במילים מתוך שיר השירים - "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ". הפיוט ממשיך באופן המוכר לנו אולי יותר מספרות עכשווית בכמה קולות היוצרים יחד את התמונה הפיוטית השלמה ואת נרטיב האהבה-אכזבה-קנאה-געגוע-חיבור שהפיוט מצייר.

עצם הבחירה בפיוט כפותח את שירת הבקשות מחזק את הקשר בינה לבין תיקון חצות. שכן הפיוט משוחח עם פיוט אחר שכתב ר' חיים בן אברהם הכהן – קול ברמה נשמע ביללה - הכלול בתיקון חצות. שני הפיוטים עוסקים ביחסי הדוד והרעיה באופן עז וציורי ובכמיהה לאיחוד וגאולה.

מתוך אתר "הזמנה לפיוט":

דודי ירד לגנו ר' חיים הכהן חלב / מאה 16-17 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בְזִיתָנִי וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ הִשְׁלַכְתָּנִי בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי זָר טִמֵּא הֵיכַל קָדְשִׁי בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים לְנִבְלֵי חַרְשִׂי עָרוּ עָרוּ יְסוֹד מִקְדָּשִׁי עָבְרוּ עַל נַפְשִׁי מַיִם הַזֵּדוֹנִים חֵץ יְפַלַּח סְגוֹר לְבָבָם תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זְהָבָם בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבִיאוּ עַל גַּבָּם עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִילוּן מִנְחָתִי טָהוֹר אַתָּה לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע עַד אָן לֹא תָבִיא צַדִּיק וְנוֹשָׁע תָּשׁוּב וְתַלְבִּישֵׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה וְרֹב פְּנִינִים יְדִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לא נִפְלֵאת מֶנִּי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי כְּלוּם יֵשׁ הֲנָאָה מִבְּשַׂר חֲמוֹרִים כִּי תִשְׁכַּח אַהֲבַת אֵשֶׁת נְעוּרִים לַחֲצוֹב לְךָ בּוֹרוֹת כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים וְאֵין בָּהֶם מַיִם אַךְ רֹאשֹ פְּתָנִים לָכֵן הַצַּדִּיק אָבַד עֵקֶב נְפִילָתֵךְ וִימִינִי הוּשַׁב אָחוֹר מֵרֹב אַהֲבָתֵךְ לא נִכְנַסְתִּי בְּבֵיתִי מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ לְבַל אֶרְאֶה בְרָעָתִי מַלְכִּי קַנֵּא לִכְבוֹד שְׁכִינָתָךְ בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זָרִים זוּלָתָךְ וּבִמְקוֹם מִקְדָּשָׁךְ וְנַחֲלָתָךְ שָׂמוּ הָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים נָקָם אֶלְבַּשׁ וְשַׁלְהֶבֶתְיָה וְאֶשְׂרוֹף בֵּית עַכּוּ"ם וּבֵית הַמִּצְרִיָּה אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי פְּנֵי אֵל תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה וְעַיִן תְּשׁוּרֵךְ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְחָמֵשׁ הַיָּדוֹת תִּהְיֶה לָּךְ לְמָנָה כֵּן דּוֹדִי בָרוּךְ בֵּין הַבָּנִים צוּף דְּבַשׁ יָזוּב אִמְרָתֵךְ וְשִׂיחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ וּלְהַעֲלוֹת תָּמִיד עַל רָצוֹן מִזְבְּחֵךְ עַל מִשְׁכָּבִי בַלֵּילוֹת בִּקַשְׁתִּי קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי מַחֲמַד עֵינִי אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים רֵעִי לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה צוּף יְזוּבוּן וְעֵינַיִךְ יוֹנִים לֵב יֵיטִיבוּן שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ הָלַךְ אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי מֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם שְׁמָנַיִךְ צְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַיִךְ פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי כְּבוֹד יְיָ בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים

דודי ירד לגנו - על הפיוט פיוט זה הוא הפיוט המרכזי בסדר שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מדי שבת פותח שיר זה את שירת הבקשות, שהרפרטואר שלה משתנה משבת לשבת. מחברו של הפיוט הוא ר' חיים כהן, מקובל ותלמיד חכם, שהיה מתלמידיו של ר' חיים ויטאל וחי בארם צובא (חאלב) במאה ה-17. ר' חיים כהן חתם את שמו בשני הבתים האחרונים (חתימה פנימית בראשי הצלעיות). השיר אהוב מאד על הפייטנים המזמרים אותו והם משתמשים בבתים שונים של הפיוט כ"פתיחה" לשירים אחרים.

כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט אחורה

בתי כנסת , ניו יורק, ילדים, ומה שביניהם

שוב מתקרבים הימים הנוראים ואיתם התפילות האהובות עלי, החגיגיות שבהתחלה חדשה, המאכלים המיוחדים, הסימנים, השופר. אולם מאז הגעתי לניו יורק התחושות שלי לגבי החג הזה מעורבות מאוד. קשה לי למצוא בית כנסת כלבבי. אז על הסליחות הירושלמיות וטעמן המיוחד ויתרתי מראש, אבל אופציות החיים הקהילתיים בניו יורק מאתגרות אותי מאוד. מחד ישנה תופעה שעשויה לחמם את הלב של יהודים שמגיעים לבתי הכנסת דווקא בימים נוראים גם אם בשאר השנה הם אינם טורחים להשתייך באופן ברור לשום מסגרת יהודית, אך מה שקורה הוא שנוצר מצב שהרבנים ושליחי הציבור (בעיקר בקהילה הלא אורתודוכסית) רוצים שהתפילה תהיה משמעותית ולא מעיקה ובצדק, בהתחשב בקהל היעד שלהם, אך כך היא הופכת למעין ערבוביא משונה של נוסטלגיה למשהו מוכר אך לא לחלוטין ידוע או מובן ובחירה כמעט אקראית של קטעים נבחרים שאמורים לרצות את קהל המתפללים להעניק לו את המשמעות שאותה הוא מחפש ואת טעם הרוחניות והמחילה המתבקשים מהשתתפות בתפילות הימים הללו. אני מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית מדי, אבל ההשתתפות בתפילות כאלו כמה פעמים השאירה בפי טעם לפגם. מאידך התחושה הפרטית שלי היא שגם הקהילות האורתודוקסיות לא בהכרח נותנות מענה בעבורי - התפילה מהירה ולא מחוברת לנשמה והתחושה הכללית היא של יהירות כלפי הסביבה.
אבל נקודת התורפה המרכזית בעיני היא היחס לילדים: כמעט באף בית כנסת הם אינם רצויים באגף התפילה המרכזי. כן, הרבה מקומות מקיימים "תפילת ילדים" קצרה, עם משחקים, שירים וממתקים, לכאורה פיתרון ידידותי, אך בעיני איום ונורא ופוגע בכל תחושת ההשתייכות היהודית באשר היא. בית הכנסת עצמו הופך סטרילי, כולם יושבים בדממה המאפיינת אולי אולם קונצרטים של מוסיקה קלאסית באירופה, לבושים במיטב חליפותיהם, מקשיבים לדרשה שעליה עמל/ה הרב/ה במשך שבועות בכדי שהוועד המנהל של בית הכנסת יוכל להיות מרוצה מעבודתו ולחדש איתו את החוזה. ובחדר אחר, הילדים אינם טועמים את טעם התפילה כמו שהיא, אינם חשים את הגאווה שיכולה למלא את ליבם של הקטנים כשהם יושבים ליד הוריהם בשעת התפילה או רצים פנימה בהתרגשות לקראת תקיעת השופר.
הם אינם רוכשים את חווית התפילה כהרגל, ואת החוויה האפשרית של נוסטלגיה עתידית וגעגוע לתפילות ראש השנה ויום כיפור עם אבא ואמא. הם אינם רוכשים את מיומנות האינטלגנציה הדתית באופן טבעי וכפי שהיא באמת. אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי ויזכירו את הרעש הבלתי נסבל לפעמים בבתי כנסת ישראליים, או יחשבו שתפילת ילדים היא אמצעי טוב לתת לילדים טעם של תפילה ברמה שלהם, אך אני עדיין מרגישה שזה בבחינת הפסד של המתפללים (שראוי שייקחו אחריות על הילדים וילמדו אותם התנהגות נאותה בבית הכנסת ולא סתם יניחו להם לעשות ככל העולה על רוחם בשעת התפילה) והפסד של הילדים (ש"מורשים" להיכנס לבית הכנסת רק כשהם גדולים כבר ומפספסים את כל החיבור הטבעי הפשוט והבלתי אמצעי שלהם לתפילה וההיכרות עם המנגינות וסדרי הדברים)

חודש טוב!