ציון הלא תשאלי

בחודש טבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בצום עשרה בטבת, מצור המתואר בספר מלכים ב (כה, א): "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב."

הנביא זכריה מזכיר בנבואתו (ח, יט) כי זהו אחד הצומות שיהפכו מיום אבל ויגון ליום משתה ושמחה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

בימינו נסמך לצום עשרה בטבת יום הקדיש הכללי. ר' יהודה הלוי בפיוטו ציון הלא תשאלי מבטא ערגה וכמיהה לירושלים וכואב את חורבנה ואת הגלות. החל מהמאה הקודמת אנו חיים במציאות חדשה של קיום יהודי. מציאות שבה התחדשותו של ישוב יהודי בארץ ישראל הפך מחלום למציאות. כדרכם של חלומות, התגשמותם טומנת בחובה אתגרים רבים. מחד – הימצאותם של יהודים, שבעבר היו נפוצים בכל תפוצות ישראל, במרחב טריטוריאלי אחד, מזמנת התחדשות תרבותית, לימוד ויצירה שכמותם לא היו אפשריים קודם לכן, ומאידך – אותה מציאות והימצאות מזמנת התמודדויות אינספור של בחינה ושל הגדרה מחודשת של מערכת המושגים, התפיסות והאפשרויות.

נוסף על ההתמודדויות הפנימיות הניצבות בפני החברה הישראלית ישנו צורך בהגדרה מחודשת של יחסי ישראל והתפוצות. אם בפיוטו של ר' יהודה הלוי מציאות הגלות היא מציאות קיימת וישראל מוזכרת כארץ אליה עורגים, מקום אידיאלי ולא מוחשי, הרי שהיום החיים בארץ הם אלטרנטיבה מציאותית, גם אם סבוכה, לחיים בגולה.תחילתו של חודש טבת – בחג החנוכה. חג של נסים.

הסופר דויד גרוסמן אמר בנאומו בעצרת לציון רצח רבין:אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן, בעיני, הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם - נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות, גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד.

ציון הלא
תשאלי ר' יהודה
הלוי ספרד / מאה 11-12
צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם
אֲסִירַיִךְ
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר
עֲדָרָיִךְ
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן
שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל
עֲבָרָיִךְ
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן
דְּמָעָיו כְּטַל
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל
הֲרָרָיִךְ
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים
וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר
לְשִׁירָיִךְ
לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד
יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי
טְהוֹרָיִךְ
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ
וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק
שְׁעָרָיִךְ
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ
וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים
מְאִירָיִךְ
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ
בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל
בְּחִירָיִךְ
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא
אֲדֹנָי וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת
גְּבִירָיִךְ
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת
אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ
וְצִירָיִךְ
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק
נְדוֹד
אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין
בְּתָרָיִךְ
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ
וְאֶרְצֶה אֲבָ-
נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת
אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-
תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר
קְבָרָיִךְ
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ
וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-
עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר
עֲבָרָיִךְ
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר אֲשֶׁר שָׁם
שְׁנֵי
אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ
וּמוֹרָיִךְ
חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ
וּמִמָּר דְרוֹר
אַבְקַת עֲפָרֵךְ וְנֹפֶת צוּף
נְהָרָיִךְ
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם
וְיָחֵף עֲלֵי
חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ
דְבִירָיִךְ
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז
וּבִמְקוֹם כְּרוּ-
בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי
חֲדָרָיִךְ
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי
וְאֶקֹּב זְמָן
חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת
נְזִירָיִךְ
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת
בְּעֵת אֶחֱזֶה
כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת
כְּפִירָיִךְ
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק
לְעֵינַי בְּעוֹד
אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי
נְשָׁרָיִךְ
כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט
כִּי כְבָר
מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי
מַמְּרוֹרָיִךְ
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה אֶשְׁתֶּה
חֲמָתֵךְ וְאֶזְ-
כֹּר אָהֳלִיבָה וְאֶמְצֶה אֶת
שְׁמָרָיִךְ
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי אַהְבָה וְחֵן
תִּקְשְׁרִי
מֵאָז וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת
חֲבֵרָיִךְ
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ
וְהַכּוֹאֲבִים
עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל
שְׁבָרָיִךְ
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ
וּמִשְׁתַּחֲוִים
אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח
שְׁעָרָיִךְ
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ אֲשֶׁר גָּלוּ
וְהִתְפַּזְּרוּ
מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ
גְדֵרָיִךְ
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ
וּמִתְאַמְּצִים
לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי
תְּמָרָיִךְ
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ
בְּגָדְלָם וְאִם
הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ
וְאוּרָיִךְ
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל
מִי נְבִי-
אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ
וְשָׁרָיִךְ
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל
מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר
נְזָרָיִך
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ
וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן
בַּחֲצֵרָיִךְ
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה
עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו
שְׁחָרָיִךְ
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ
וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת

נְעוּרָיִךְ

The Piyut is Jewish Soul Music

The Piyyut is Jewish Soul Music

Basmat Hazan Arnoff/Translated from the Hebrew by Stephen Hazan Arnoff

Reveal Yourself my Dearest,

And spread over me

Your canopy of peace.

Let the earth shine with Your glory,

Let us rejoice in You.

Make haste, my Love, for the time has come;

Show me Your favor as in the days of old.

(Excerpted from the traditional Shabbat liturgical prayer Yedid Nephesh by Eliezer Azikri, 16th-17th century)

My father is a professor of piyyut, Jewish liturgical poetry. For years my family and I joked with him that no more than maybe three and a half people had ever read any of his books. We liked to needle him that while all of his buddies in the academy got invited to all kinds of public events and lectures and were interviewed by the media, he had chosen such a bizarre field of study that no one would ask him to speak anywhere, except for, maybe, the ones that had absolutely no choice. Even us kids never made it very far past the dedications on the first page.

At an event three months ago celebrating the launch of the new website Invitation to Piyyut I understood that something had dramatically changed in how the Jewish community, at least in Israel, relates to this complex, beautiful and little-understood art form. The reception hall was filled wall to wall with a wildly diverse crowd – and everyone there was interested in piyyut. Women and men, Ashkenazi and Mizrachi, religious and secular, young and old, and all were there seeking out Israel's newest "retro" trend – piyyut. Indeed, in the past five years the piyyut has become more and more prevalent on the Israeli cultural scene. Well-known performers like Eti Ankri and Ehud Banai and Barry Sahkarov are recording and playing piyyutim. There are "Piyyut Shabbats" held by a variety of communities in hotels across the country for people to celebrate and sing for the entire weekend. People from all walks of life are meeting weekly in "Singing Communities" – Kehillot Sharot – to learn to sing piyyutim together. And, in addition to the a vast collection of piyyutim accompanied by interpretation, academic research, and a wide variety of recorded renditions of traditional piyyutim on the "Invitation to Piyyut" website, the Israeli Department of Education has published a textbook for teaching piyyut in middle schools across the country. It seems my father was a trendsetter.The piyyut makes the stations of prayer beautiful in every place that the heart rises above the intellect in the Jewish lifecycle and calendar – where words without music are not enough, where ordered and regular prayer is open to be renewed.- Avigdor ShinanWhat is the piyyut?. The term is derived from the Greek word "poietes" meaning "creator." Using this definition the classical midrashic collection Leviticus Rabba honored 3rd century sages Rabbi Eleazar and Rabbi Shimon by calling them "poietes" – "creators." During the period of Late Antiquity and onward, as the much of Jewish poetic writing became related in some way to synagogue worship, the term piyyut came to mean a Jewish liturgical poem specifically. With the revival of Hebrew as a spoken language in the 19th century, the definition of piyyut received a more general meaning, namely any type of written expression in high, classical language. Sometimes the word piyyut even described any expression that was particularly moving or artistically profound. Contemporary proponents of piyyut tend to define it as liturgical poetry that is actually sung. Thus the word "paytan" – or one who "creates" a piyyut – refers both to the writer and/or composer of a piyyut as well as the actual singing performer of a piyyut."Piyyut is a chain of tradition of Jewish culture on every level. It is the melody of the heart and the longing for all of the good that lies within the Jewish world and its many communities," says Ephraim Hazan. In the words of Dr. Edwin Seroussi, Professor of Musicology and Director of the Jewish Music Research Center of the Hebrew University of Jerusalem, "performance of piyyutim has lasted until today because it has always has a wide range of social purposes beyond the religious meanings of its texts. It symbolizes a direct connection between the past and the present, bridging between different geographical locations, embodying the historical continuity of the use of Hebrew language, and linking between past creators and transmitters of piyyut traditions and our own time." The "Singing Communities" project, and its website, "Invitation to Piyyut," is at the center of the Israeli piyyut revival, so I sat down with some of the key players in the project to learn more about what inspired them, and what relevance this ancient art form has for contemporary Israelis.The "Singing Communities" project was founded by Yossi Ohana, who believed that piyyutim offered a way for today's generation of Mizrachi Jews to connect to glorious, ancestral traditions that incurred great traumas with the immigration of most Jews of Arab lands to Israel in the 1950s. Ohana, born in Morocco, immigrated to Israel at the age of six, and as an adult had moved far away from his heritage. As one of the founders of "Mizrachi Democratic Coalition," on organization supporting causes of Mizrachi (sometimes called "Oriental" but with the meaning of Jews from Arab countries and Persia) Jews in Israel, Ohana perceived a gap between himself and traditional culture. "Focusing on educational, economic, and social issues without a connection of my heritage left me without a satisfying answer for the questions that were occupying me," he says. In attempting to fill this void he and some of his friends began studying North African Responsa literature – texts recording correspondence on Jewish practice between sages and their communities. Eventually, with the assistance of a brother who had remained traditionally religious, they worked their way towards the world of piyyut. The seed for the idea of Singing Communities was planted when Ohana was living in Berkeley, California, of all places. In his loneliness for the traditional melodies of home he founded a Sephardic service at the Hillel of UC-Berkeley. He and his friends learned the traditional melodies for the High Holy Days from recordings that his brother sent them from Israel. He was also a founding member of the band Za'atar, a group local musicians playing music that included a number of arrangements of simple piyyutim. When he saw the excitement that these piyyutim generated during performances, he understood that there was something deep about the piyyut that needed to be explored. Now supported by the Avi Chai Foundation, the Singing Communities project runs programs based on communal signing of piyyutim from the full range of Jewish tradition. The Singing Communities themselves, which exist throughout Israel, meet once a week for two and a half hours per session. Each session is run by a permanent facilitator as well as a guest paytan who works with the group for four sessions. Participants represent all variety of relationships to Jewish tradition and observance, men and women of all ages and backgrounds and classes. "The goals is that this will be a place for thinking, a place that raises questions for people about identity, not a place that will give answers," say Ohana. In fact, people in the Singing Communities do not talk much. They focus on singing, allowing for a direct connection amongst participants without formal conversation – an emotional bond formed as a function of the melodies and the ancient words and the souls in the room. There is no intellectual discussion about Jewish or Israeli identity, nor about Ashkenazi or Mizrachi identity, but there is something about the encounter within Singing Communities that allows for a very special fusion of personal and collective identities. Words such as "passion," "heart," and "soul" appear time and again in the responses of group members that are asked about their experience.In the absence of an intellectual one, the melodic dialogue about identity takes place on a number of levels. Amongst the guest paytanim are men who come from the Ultra Orthodox community. When the Singing Communities first began, the issue of kol isha – literally a teaching about "the voice of a woman" which some Orthodox communities interpret to restrict singing by women – was a source of tension. The encounters between the paytanim and the groups have dissolved much of this tension. In meeting the group members guest paytanim have come to understand the importance of full participation of everyone. Even paytanim that once refused to allow women to sing "solo" teach sessions today without any distinction according to gender amongst the singers. They explain that their teaching of mixed groups is part of a unique path for bringing people closer to Jewish tradition. And on the other hand, secular people in the group learn that paytanim in traditional garb represent much more than just their preconceived notions of Ultra Orthodox Jews. When both sides let go of their assumptions about the other, a dynamic and meaningful encounter ensues.The piyyut combines and refines all key elements of Jewish culture: language, music, mysticism, history, midrash, philosophy, prayer, and personal, family, and national emotions – all in one entity. The piyyut allows the possibility of experiencing all of these elements at once.- "Invitation to Piyyut" WebsiteA core project emerging from Singing Communities is the website "Invitation to Piyyut," a venue for encounter between the general public and the world of piyyut. There are texts and music for hundreds of piyyutim on the website as well as academic articles exploring textual, musical, and cultural elements of the works from a wide variety of Jewish traditions. The director of the "Invitation to Piyyut" website, Yair Harel, a musician in addition to being a facilitator of one of the Singing Communities in Jerusalem, was Yossi Ohana's partner in the establishment of the project almost from the beginning. Harel comes from a very different background than Ohana, having grown up in Jerusalem with an American mother and Iraqi father. He was a member of the Bnei Akiva youth movement and his musical education consisted mostly of standard Israeli folk and pop. He was, however, exposed to the world of piyyut on Shabbat during visits to his grandmother who lived in the Yemenite/Iraqi section of the Jerusalem Ultra Orthodox neighborhood Mea Sha'arim. When he started to learn darbukka drumming in private lessons with master Israeli musician Shlomo Bar during his army service, Harel discovered that connection between connection classical compositions, prayer, and soul music spoke to him. Having played and sung in a variety of bands, Harel found that his musical search returned him to piyyutim again and again. He decided to study piyyut formally because of lasting sense that Mizrachi music had at its core "universal aspects that linked emotion, time, and people" in a way that he understood them. "I remember teaching a class on piyyut," Harel says," and I started it with the piyyut 'Yedid Nephesh' in five different versions from five different traditions – India, Persia and so on. And here was this piyyut, composed in Safed hundreds of years ago at a particular time based on a particular circumstance and that had become truly universal while still maintaining the balance between universality and authenticity."====As the director of the website, Harel is engaged in what he believes is the holy work of gathering and preserving treasures of Jewish tradition that otherwise might be lost. He places great emphasis on collecting piyyutim from all Jewish traditions, from North Africa to Europe to Asia.. "This is a place that as a home for piyyutim from all over the world represents a microcosm of partnership and even the beginning of a kind of redemption," he saysAt the same time, he says, the website is not merely an antiquarian exercise. "In my opinion there is also a place for contemporary creators of piyyut if they give real respect to the tradition," Harel says. "Ehud Banai, for example, is a rock star who creates a bridge between the texts and a wider audience" The piyyutim on the website are maintained with great attention to detail, serious musical research, and an emphasis on high quality of presentation. One of Harel's dreams is to find funds to translate the entire website into English. Piyyut is prayer that expresses the full range of emotions relating to the divine: praise, thanks, joy, despair, jealousy, anger, longing, and awe.- Haviva PediyaUri Kroyzer, a facilitator of Singing Communities, may seem like an unlikely candidate for a Mizrachi religious revival: his father's side is comprised of long-time Jerusalemites, and his mother's side are Bratslav Hasidim. But Kroyzer's father was an illui – a Torah prodigy – who knew many languages and translated the Meam Loez, a classic collection of midrashim and interpretations, from Ladino into Hebrew. So Mizrachi culture was familiar in his colorful home. But it is Kroyzer's grandfather on his mother's side who is the most famous member of his family: he was the Ba'al Ha-petek – the Master of the Note – who revealed the Bratslaver chant "Na-Nach-Nachma-Nachman Me-Uman!" which is today plastered on walls by believers around the world. He inducted his grandson Uri into a world of songs, stories, and learning that combined both Hasidic and pre-State Jerusalem worlds of prayer. Eventually, that drew Kroyzer to the world of piyyut. "I heard something from a man who likes to sit outside of a little market on Bachar Street. He saw me looking at an announcement for signing at the Ades Synagogue," Kroyzer says. He called me and said, 'You know what? Piyyutim are the sweet part of the Torah.'" In piyyut Kroyzer sees an opportunity to think about prayer in new ways and to foster renewal in the religious world. "The piyyutim come out of a dynamic oral tradition, often a part of the repetition of the Amidah, where the rules and structures were all fixed but the actual content of the words were left open for the chazzan [cantor] – the paytan," Kroyzer says. "Today's encounter with the various traditions of piyyut and our ability to remerge them into the prayer service as a dynamic and even surprising force will create a much broader relationship to God. Because the language of piyyut is in fact the religious person's mode for having a real dialogue with God." Kroyzer hopes to return the piyyut to the heart of the synagogue service and to shake off the dust from traditions of standardized prayer, bringing them new life. For example, he envisions synagogues opening every Shabbat service with a piyyut from a different tradition relating to the meaning of thanks or to the beauty of a new day. "The freshness that piyyut brought into prayer in the past is exactly the place to search for piyyut in prayer today – to bring back to prayer the element of the excitement of a new creation every time." Roni Ish-Ran is a paytan, director of training sessions for facilitators and paytanim of Singing Communities, and founder of the Shaharit Ensemble. He has great hopes for piyyut as well. In his eyes, it is logical for piyyut to be considered the signature Israeli music. "People look for music that has roots and quality. They want something melodic. And there is this desire for a connection between Jewishness in music that is not traditionally observant but is still good music." He adds, "If children hear this music at home and learn it at school than it will be a part of their world." Roni grew up in the heart of the world of traditional piyyut in the Nachlaot neighborhood in Jerusalem, part of a very special and protected cultural bubble. His family hailed from Turkey. "Shirei bakashot," the collection of piyyutim traditionally sung in the wee hours of Shabbat mornings in the winter, was the main social activity of Roni and his friends when they were growing up. During breaks from school the kids would sing shirei bakashot. Though Roni left this music behind as a teenager, he returned to it after his army service. He recalls spending free time preparing songs for Shabbat during the week. The paytan Moshe Habusha became a major influence and source of inspiration for him. Still, he did not think that this music had a place outside of the synagogue and his boldest goal was to accompany Habusha when he sang. But when a track for studying Mizrachi music at The Rubin Academy at Hebrew University opened several years ago, Roni joined. He and one another student were the only Jews in their class and Roni was amazed to discover that he, who had learned classical Hebrew language music in the synagogue, knew traditional Arabic music better than his Arab friends who had come from the world of contemporary Arabic music. A profound change in Roni's life occurred when Yossi Ohana asked him to join him in the Singing Communities. "That was really a dream come true. Already in the old days in the Ades Synagogue I fantasized about making the connection between traditional music and a wider audience," Roni says. This year his Shaharit Ensemble released their first CD, including ten pieces, most of which are original compositions maintaining aspects of classical Mizrachi music. Roni hopes that "the CD won't go into the category of 'world music' or into 'East' combined with 'West.'" Roni hopes that his music moves piyyut into the mainstream of Jewish-Israeli music while maintaining its own traditional identity. Hannah Ftayah, the administrator of Signing Communities and a descendant of a long line of Iraqi kabbalists from echoes this sentiment. "There is no reason why we should not be composing music today for the words of Yehuda Halevi [11th-12th century Spanish-Jewish poet and philosopher], just like we compose music for [contemporary poets] Yona Wallach and Natan Zach. This is poetry that comes from a very high place and touches people's hearts and it is important to develop it and not to let it be neglected. I see the people that come to Signing Communities from all over the country and it is a rainbow of the Jewish people. I see their hunger and search for something just like this." Last year in Tel Aviv, an evening called "Yehuda HaLevi on the Corner of Ibn Gabriol" – a play on two streets named after medieval Jewish poets in Tel Aviv – symbolized this search. Some of the biggest names in Israeli music were on the bill – Ehud and Evyatar Banai, Micah Sheetrit, Barry Sakharov, Maor Cohen, Eti Ankri, Yonatan and Aharon Razel and others. New and traditional arrangements of compositions by a range of paytanim caused a huge buzz on the Israeli music scene.Piyyut is a chain of tradition of Jewish culture on every level. It is the melody of the heart and the longing for all of the good that lies within the Jewish world and its many communities.- Ephraim HazanMy father, Professor Ephraim Hazan, was born in Djerba, an island next to Tunis that maintained musical traditions for hundreds if not thousands of years. Some say from the time of the Destruction of the 2nd Temple in the year 70. Having immigrated to Israel at the age of nine, my father mainly remembers the "Bar Yohai" songs that accompanied almost every family event. After his family arrived in Israel, they lived in a temporary camp where there were no other people from Djerba, and his natural connection to the world of piyyut in life cycle events and the synagogue was broken. As a boy my father studied in institutions where the musical and spiritual prayer focus was distinctly Ashkenazi. But in high school he made the decision to dedicate himself to studying Sephardic poetry of the Middle Ages and at the university he began researching later North African poetry, his specialty until this day. "The melody is always ringing in the background where I work on a piyyut. My draw to the words of the texts is always linked to a musical framework. That's the connection between the mind and the heart," he says. In my father's opinion, Singing Communities are an expression of a wider return to Mizrachi roots in Israel that began 30 years ago. "This is a music that always called for connection. The paytanim and the piyyutim were always a bridge between sacred and day-to-day life and between the Jewish and Arab worlds. They were always about tolerance and the possibility of dialogue and understanding and attention to meeting amongst different cultural worlds. Now they are doing that today too." My father adds that "the music really is succeeding in bringing together a wide range of people under one roof to sing together and to find both individually and collectively their unique connection to the Jewish tradition." Throughout Jewish history the piyyut has been a tool of both entertainment and meaning for people searching for their roots. Today it is telling a story of the connection between Jewishness and Israeli identity as elements that link traditional and contemporary worlds. As Hannah Ftayah says, "Piyyut touches the collective soul of the Jewish people. It traces a line from the individual to the collective and it contains within it great truths."

הפיוט: מוסיקת הנשמה היהודית

הפיוט - מוסיקת הנשמה היהודית

מאמר שלי שפורסם לפני כחמש שנים בכתב העת "דעות"

בשנים האחרונות חזרו חילוניים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, גברים ונשים כאחד להתעניין בפיוטים, ובעזרתם הם בונים חיבור מחודש לתפילה, למסורת, למוזיקה ובעיקר זה לזה. התחייה המוזיקלית היא גם תחייה רוחנית.





"יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ לְבָנָה כַלְּבָנָה

עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ פִּצְחִי לִי שִׁיר וּרְנָנָה

עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה

שׁוֹשַׁנָּה אַגְדִּיל שְׂשׂוֹנֵךְ שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה"



(ר' ישראל נג'ארה)



אבי הוא חוקר פיוטים. במשך שנים היינו צוחקים עליו שפרט לשלושה אנשים וחצי אף אחד לא קורא את הספרים שלו. היינו מקניטים אותו ואומרים לו שכל חבריו באקדמיה מוזמנים לכל מיני תכניות, מתראיינים בכל מיני מקומות, והוא לעומתם בחר לו תחום ביזארי שאיש אינו מתעניין בו, חוץ, אולי, מאלה שחייבו אותם. אפילו אנחנו מעולם לא קראנו אלא את ההקדשה שבעמודים הראשונים של ספריו.

לפני כשלושה חודשים נערך ערב השקה לאתר החדש "הזמנה לפיוט". נוכחתי לדעת שמשהו השתנה בחברה הישראלית. האולם היה מלא מפה לפה בקהל הטרוגני להפליא, וכולם מתעניינים בפיוטים. נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים – לכולם עניין רב ב'רטרו' הישראלי החדש: פיוטים. אבא שלי הפך ל'טרנד'.

אך האם מדובר אכן ב'טרנד' או בשינוי עמוק יותר בחברה הישראלית? מהן ההשלכות החברתיות, הדתיות והתרבותיות של ההתחדשות הזו? מהו מקומם ותפקידם בחיי החברה הישראלית?

בחמש השנים האחרונות הפך הפיוט ליותר ויותר נפוץ ברחוב הישראלי: אומנים מפורסמים כמו אתי אנקרי, ברי סחרוף ואהוד בנאי פונים לנגן ולבצע פיוטים, 'שבתות פיוט' נערכות לקהילות שונות במלונות במקומות שונים בארץ, אנשים מכל רחבי הארץ נפגשים במסגרת "קהילות שרות" ללמוד ולשיר יחד פיוטים, אתר "הזמנה לפיוט" עלה לאוויר, ומשרד החינוך הוציא לאור חוברת ראשונה להוראת פיוטים בבתי הספר היסודיים.



"הפיוט יקשט את מעמדות התפילה, מחזור החיים והשנה, בכל מקום שבו המיית הלב גוברת על השכל, כשלא די במילים וגם מנגינה נדרשת, וכאשר הקבוע מוותר על מקומו למען המתחדש"(אביגדור שנאן)





מהו פיוט? 'פיוט' אינו מוגדר באופן חד-משמעי וזאת כיוון שהמילה סופגת משמעויות שונות בחילופי הדורות. מקורה היווני הקדום של מילה זוPoietes,, פירושה 'יוצר', ובתואר זה כיבד המדרש את רבי אלעזר ברבי שמעון - 'דהוה קריי ותניי קרוב ופויטס'. (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל ד"ה [א] ולקחתם לכם)

בהמשך ציינה המילה 'פיוט' שירה ליטורגית – ומאחר והיצירה השירית המרכזית בעם ישראל בתקופה זו הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, התייחסה המילה 'פיוט' למציאות זו. עם תחיית הדיבור העברי חזרה המילה למשמעות הכללית שלה – כל דבר שמתייחס לסגנון שירי מרומם, כתיבה נשגבת בלשון גבוהה, ולעתים גם לעניינים שברגש ולעניינים שביופי באומנות בכלל. חובבי הפיוט בימינו מגדירים במונח זה כל שירת קודש המזומרת במנגינה, ועל כן התואר 'פייטן' עשוי לציין לא רק את כותב הפיוטים אלא גם את מבצעם.

"זמרת הפיוט שרדה עד היום כפעולה בעלת גוון חברתי שהיא מעבר למשמעויות הדתיות של הטקסטים. בכך היא מסמנת קשר ישיר בין ההווה לעבר, מחברת בין מרחבים גיאוגרפים שונים, מסמלת את הרציפות ההיסטורית של השימוש בשפה העברית, וקושרת בין היוצרים הקדומים לאלו מבני זמננו", כך כותב הפרופ' אדווין סרוסי, מרצה בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל מרכז המחקר למוזיקה יהודית. פרויקט "קהילות שרות" הוקם על ידי יוסי אוחנה מתוך התודעה הזו בדיוק – ההכרה בפוטנציאל הטמון בפיוטים כחולייה מקשרת בין הדור שלנו למסורת אבות מפוארת, מסורת שעברה טראומה עם העלייה לארץ בשנות החמישים. אוחנה, יליד מרוקו, עלה לארץ בגיל שש והתרחק עם התבגרותו מהמסורת. הוא ממקימי ה'קשת הדמוקרטית המזרחית', אך תוך-כדי פעילותו ב'קשת' הרגיש יוסי כי ללא החיבור התרבותי למסורת משהו חסר. יוסי אומר שה"התמקדות בנושאים של חינוך, כלכלה וחברה במנותק מהמורשת לא נתנו מענה מספק לשאלות שהעסיקו אותי". מתוך-כך הוא הקים עם מספר חברים קבוצה שלמדה טקסטים הלכתיים מספרות השו"ת הצפון-אפריקאית ולאט, בתיווך אחיו שנשאר דתי, פילס את דרכו להיכרות עם עולם הפיוט. גרעין הרעיון של הקמת קבוצות פיוט נולד דווקא כשהוא היה בברקלי, קליפורניה והתגעגע למנגינות בית אבא.

פרויקט "קהילות שרות" מופעל בעזרתה של קרן 'אביחי' ומקיים פעילויות סביב שירה קהילתית של פיוטים ממסורות שונות. הקהילות הפועלות ברחבי הארץ נפגשות אחת לשבוע לפגישה בת שעתיים וחצי, שמונחית על-ידי מנחה קבוע ופייטן אורח לסדרה של כארבעה מפגשים. במפגשים אלו נלמדים פיוטים של עדות ישראל השונות בשילוב הסברים מתחום התיאוריה המוסיקלית. המשתתפים, גברים ונשים כאחד, באים מכל הזרמים והגישות למסורת, מכל הגילאים וממוצאים עדתיים וחברתיים שונים.

"המטרה היא שזה יהיה מקום לחשיבה, מקום שיעורר אנשים לשאלות זהוּת ולא מקום שייתן תשובות", אומר אוחנה. ואכן, העובדה כי ב"קהילות שרות" ממעטים לדבר ומרבים בשירה מאפשרת חיבור בלתי אמצעי, רגשי בעיקרו, בין המנגינות והמילים העתיקות לבין הנשמה. אין כאן דיון אינטלקטואלי על זהויות יהודיות או ישראליות, גם לא על זהויות מזרחיות ואשכנזיות, אבל משהו במפגש שבין האנשים, המילים והמנגינה מאפשר היווצרות של זהות אישית וקהילתית מאוד יהודית. מלים כמו תשוקה, לב ונשמה חוזרות בחוות דעת ובמשובים של משתתפים.

אך דיאלוג הזהויות אינו מתקיים רק במישור האישי; בין הפייטנים ישנם כאלה שבאים מן העולם החרדי ולכתחילה התלבטו בסוגיית "קול באישה". נראה שהמפגש בין הפייטנים לבין הקהילה גרם לשינוי. ההתעניינות הכנה של המשתתפות הובילה את הפייטנים להבנת החשיבות של שיתוף הנשים. אפילו פייטנים שנמנעו מלתת לנשים לשיר 'סולו' בראשית הדרך, מלמדים היום ללא הבדל את כל המשתתפים מתוך אמונה בקירוב לבבות. ומצד שני, גם החילוניים בקבוצה לומדים לראות בפייטן יותר מאשר "חרדי". וכששני הצדדים מוותרים על הסטיגמות, נוצר מפגש פורה ומרתק.



"הפיוט כמו מצרף ומזכך את מרכיבי התרבות העברית: שפה, מוסיקה, מיסטיקה, היסטוריה, מדרש, מחשבה, תפילה, רגש אישי, משפחתי ולאומי - לידי מכלול אחד. הפיוט המושר מאפשר לחוות את המכלול הזה באופן שלם"

(מתוך האתר 'הזמנה לפיוט')



מפעל חשוב נוסף שנולד מתוך פרויקט "קהילות שרות" הוא אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", המהווה אחת מנקודות ההשקה החשובות בין הציבור הרחב ועולם הפיוט. באתר מאות פיוטים, מאמרים אקדמיים העוסקים הן בפן הטקסטואלי והן בפן המוזיקאלי של הפיוטים, והקלטות שונות ממגוון רחב ביותר של מסורות.

מנהל האתר, יאיר הראל, מוזיקאי ומנחה את אחת משתי קבוצות "קהילות שרות" בירושלים היה שותף לאוחנה בהקמת הפרוייקט כמעט מראשיתו. יאיר בא מרקע שונה מאוד משל אוחנה. הוא גדל בבית ירושלמי לאימא ממוצא אמריקאי ואבא ממוצא עיראקי, היה חבר בתנועת "בני-עקיבא" ושמע בעיקר שירי ארץ-ישראל. הוא נחשף לעולם הפיוט בשבתות, בביקורים בבית הסבתא, במובלעת התימנית עיראקית במאה-שערים. הוא התחיל ללמוד דרבוקה באופן פרטי אצל שלמה בר בזמן הצבא. החיבור בין ביצוע שיש לו שורשים בתפילה לשירת נשמה דיבר אל לבו. יאיר חש כי המוזיקה המזרחית בשורשה היא "מוזיקה בעלת ממדים אוניברסאליים, מחוברת לרגש לזמן ולאדם" כפי שהוא מגדיר זאת. "העברתי סדנה על פיוט", מספר יאיר, "התחלתי אותה בשירת הפיוט 'ידיד נפש' בחמישה לחנים שונים מחמש מסורות שונות – הודו, בבל ועוד - והנה הפיוט הזה, שהתחבר בצפת בזמן מסוים ועל רקע מסוים הוא מאוד אוניברסאלי ויכול לעזור לשמור את האיזון בין האוניברסאלי והאותנטי".

כמנהל האתר, חשובה לו עבודת הקודש של איסוף אוצרות שעלולים להיעלם מן העולם ושימורם, והוא שם דגש על איסוף פיוטים מכל המסורות, כולל צפון-אפריקה, ארצות אשכנז, אתיופיה ועוד על-מנת שלא ישתכחו, אבל גם אינו מוותר על חיבור לתרבות העכשווית. "יש בעיניי מקום גם למבצעים עכשוויים, בתנאי שהם נותנים הרבה מקום של כבוד למסורת. אהוד בנאי, למשל, מהווה גשר בין הטקסטים לבין הקהל הרחב. צניעות היא מילת המפתח". הפיוטים באתר נשמרים בהקפדה על פרטים, על רצינות מחקרית ומוזיקאלית, ועל איכות. "הבית הרב-גוני הזה, שיסודותיו הם פיוטים מכל קצווי תבל, משמש מיקרוקוסמוס של שיתוף פעולה ואפילו", אומר יאיר, "התחלה של גאולה".



"הפיוט הוא גם תפילה המבטאת את קשת הרגשות כלפי האל: שבח הלל שמחה עצב קינה וזעקה, געגוע וכמיהה" (חביבה פדיה)



אורי קרויזר, מנחה קבוצה ב"קהילות שרות", רואה את עיקר חשיבותם של הפיוטים בהשפעתם על התפילה בעבר וביכולתם להחיותה מחדש בהווה. אין פלא בכך: מצד אביו, המשפחה היא ירושלמית מתלמידי הגר"א ומצד אמו, משפחה של חסידי ברסלב. אביו של אורי תרגם את "מעם לועז", קובץ מדרשים ודרשות שהיה כתוב במקור בלאדינו – כך שהחיבור למסורת המזרח לא היה זר בבית. סבו מצד אמו, הידוע גם בכינויו "בעל הפתק", היה חסיד ברסלב אדוק ושיתף את אורי, נכדו, בעולם הזמירות, הסיפורים והשיחות החסידי. המשותף לשני הצדדים הללו – החסידי והישוב הישן – הוא מרכזיות עולם התפילה, והוא החולייה המקשרת גם את אורי לעולם הפיוט. "הגדרה ששמעתי מאיש שישב ברח' בכר בפתח מכולת וראה אותי מעיין במודעה המזמינה את הציבור לשירת הבקשות בביהכ"נ עדס: 'דע לך', הוא אמר, 'הפיוטים זה המתיקות של התורה'", מצוטט אורי באתר 'הזמנה לפיוט'. הוא רואה בפיוט הזדמנות לחשוב על התפילה במונחים אחרים, ולהצמיח התחדשות בעולם הדתי. "הפיוטים צמחו כמסורת דינאמית שבעל-פה, כחלק מחזרת הש"ץ, כשהכללים והמסגרת היו ידועים מראש אך התוכן המדויק והמילים היוו מרחב יצירתי עבור החזן- פייטן", אומר אורי, "כיום, היכרות עם מסורות הפיוט השונות ויכולת לשלב את הפיוט בחזרה בתפילה כגורם דינאמי ומפתיע, תאפשר מנעד רחב יותר של יחסים עם הקדוש ברוך הוא, כי שפת הפיוט היא השפה הדתית של הדיבור עם האל". אורי שואף להחזיר את הפיוט חזרה אל לב-לבו של בית הכנסת, וכך לנער מן התפילה הממוסדת את האבק, ולהכניס בה ממד של חיות והתחדשות. לצורך כך, הוא רוצה שבבתי הכנסת יפתחו כל תפילת שבת, למשל, בפיוט ממסורת אחרת, המתייחס לשחר או להודיה על עוד יום שמתחיל. "את המקום החי והנושם שהביא אתו הפיוט לתוך התפילה בימים עברו יש מקום לחפש גם היום, להחזיר לתפילה את ממד ההתרגשות שיש ביצירה מתחדשת".

השאיפה של רוני איש-רן, פייטן, מנהל קבוצת ההכשרה למנחים ופייטנים של "קהילות שרות" ומקים אנסמבל "שחרית", מרחיקת לכת יותר. בעיניו, ראוי שלפיוטים על מנגינותיהם יהיה מקום כמוזיקה ישראלית לגיטימית. "אנשים מחפשים מוזיקה שורשית ואיכותית. יש צימאון למשהו מלודי. יש רצון לחיבור ליהדות דרך צינורות לא דתיים-הלכתיים ולמוזיקה טובה", הוא אומר וממשיך "אם ילדים ישמעו את המוזיקה הזו בבית וילמדו אותה בבית הספר היא תהיה חלק מהעולם שלהם". העברת אהבת הפיוט לילדים חשובה לאנשי "קהילות שרות". ילדיו של אורי הם משתתפים במקהלת ילדים שלומדת עם הפייטן מימון כהן, מפעל חשוב נוסף של "קהילות שרות".

רוני גדל בתוך עולמה של מסורת הפיוט, בשכונת נחלאות בירושלים, בבועה תרבותית מיוחדת ושמורה, מוקף בחמולה המשפחתית יוצאת תורכיה. "שירת הבקשות", שירת פיוטים בשעות הקטנות של הלילה בלילות שבת בחורף, הייתה אחד מהמרכזים החברתיים של רוני וחבריו. הפייטן, משה חבושה, היווה מקור השראה עבורו. עם זאת, בזמנו הוא לא חשב שיש לשירה הזו מקום מחוץ לבית הכנסת ופסגת השאיפות הייתה ללוות את חבושה בחאפלות. הוא למד באקדמיה למוזיקה במגמה למוזיקה מזרחית, אך השינוי המשמעותי חל כשיוסי אוחנה פנה אליו בעודו הוגה את רעיון הקמת "קהילות שרות". "זו הייתה ממש הגשמת חלום. כבר בימים הרחוקים ב"עדס" פנטזתי על עריכת היכרות בין המוזיקה הזו לבין הקהל הרחב", אומר רוני, שלאחרונה הוציא עם "אנסמבל שחרית" את דיסק הבכורה, כולל עשר יצירות מקוריות ברובן ששומרות על המאפיינים של המוזיקה המזרחית הקלאסית. הדיסק נזהר מלשלב סוגי מוזיקה ורוני מקווה ש"הדיסק לא ייכנס לקטגוריות של 'מוזיקת עולם', או שילובי מזרח ומערב", אלא יהווה נדבך נוסף בהפיכת הפיוטים לחלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית-ישראלית המתחדשת. חנה פתיה, רכזת "קהילות שרות" ובת למשפחת מקובלים מבבל, מצטרפת לדבריו ואומרת "אין שום סיבה שלא ילחינו גם היום טקסטים של יהודה הלוי, כמו שמלחינים יונה וולך או נתן זך. זוהי שירה שבאה ממקום גבוה שנוגע לבן-אדם בלב. חשוב לטפח אותה ולא ממקום של קיפוח. אני רואה את הקהל המגיע ל"קהילות שרות" ברחבי הארץ - זוהי קשת של כל עם ישראל. ואני רואה את הצמא והחיפוש". ערב בשם "יהודה הלוי פינת אבן-גבירול" שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב בשנה שעברה העיד על אותו הצימאון. בערב התכנסו בכירי המוזיקאים בארץ (אהוד ואביתר בנאי, מיכה שטרית, ברי סחרוף, מאור כהן, אתי אנקרי, יונתן ואהרון רזאל ואחרים) כדי להשמיע ולשמוע יצירות מולחנות של מגוון פייטנים, ועוררו התרגשות עצומה.



"הפיוט הוא שרשרת המורשת של תרבות ישראל לתשתיותיה ולרבדיה, ניגון הלב והערגה לכל הטוב בעם ישראל לשבטיו" (פרופ' אפרים חזן)



גם מהצד האקדמי מתחילה פריחה בתחום הפיוט ומספר גדול מאי-פעם של תלמידי- מחקר באוניברסיטה מבקשים לעסוק בתחומים אלה. כך טוען אבא שלי, הפרופסור אפרים חזן, שנולד באי ג'רבה שליד תוניס, אי שנשמרו בו מסורות מוזיקאליות במשך שנים רבות, יש שטוענים שעוד מימי בית המקדש. אבא, שעלה לארץ בגיל תשע, זוכר בעיקר את שירת "בר- יוחאי" שליוותה כמעט כל עניין. לאחר שהמשפחה עלתה לארץ, הם גרו במעברה שבה לא הייתה קהילה ג'רבאית והקשר הטבעי לעולם הפיוט, דרך מעגל החיים ובית הכנסת – נותק. אבי למד במוסדות שבהם עולם התפילה המוזיקלי והרוחני היה אשכנזי מובהק. בגיל התיכון גמלה בו ההחלטה לעסוק בשירת ספרד ובשירת ימי הביניים, ובאוניברסיטה פיתח את חקר השירה הצפון-אפריקאית המאוחרת. "המנגינה תמיד מצויה ברקע כשאני חוקר פיוטים. המשיכה שלי לטקסטים מתחברת למסגרות ולשירים. זהו החיבור בין המוח ללב", הוא אומר.

לדעתו, "קהילות שרות" הן ביטוי דומיננטי לתופעת החזרה לשורשים, שהחלה לפני שלושים שנה. "זוהי מוזיקה שעניינהּ חיבור. הפייטנים והפיוטים היו בעבר גשר בין קודש לחול, וגישרו בין העולם היהודי לעולם הערבי. מאז ומעולם הם הוסיפו סובלנות ויכולת הידברות, הבנה, הקשבה והיכרות בין העולמות השונים, והנה, הם עושים את זה גם היום", הוא אומר ומוסיף "דווקא המוזיקה מצליחה לכנס קהל רחב משלל גוני הקשת הישראלית תחת קורת גג אחת, לשיר יחד ולמצוא, איש ואישה, באופן אישי וכקהילה, את החיבור". נדמה שדווקא בימים אלה נחיצות הפיוט כגורם מגשר ומפשר ברורה מאי-פעם. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המשיכה יצירת הפיוט לנבוע, ובדור שבו אנשים מחפשים את שורשיהם ואת החיבור בין היהדות והישראליות, הפיוט פותח פתח לקשר דו-כיווני בין עולם המסורת לעולם העכשווי. כפי שמסכמת חנה פתיה, "הפיוט נוגע בנשמה הקולקטיבית של העם, טווה חוטים מהפרטים אל הכלל, ויש בו אמת גדולה".

אוֹר צַח וּפָשׁוּט

חודש כסלו, בו הלילות מתארכים ושעות האור מועטות, הוא החודש בו נחגג חג החנוכה, חג האורים. האור היה ועודו דימוי המזוהה עם ברכה, חכמה, תקווה, צדק ואף השראה אלוהית. המונח "הארה" קשור במגע בין האלוהי והאנושי, באפשרות ליצירה השואבת את מקורותיה מעולמות עליונים. ישנו מושג של אור חיצוני ושל אור פנימי – המקבילים לאור גשמי ולאור רוחני. ישנם המאורות שנבראו בששת ימי בראשית ומקורות האור שגילו ויצרו בני האדם. בספר בראשית מוזכרת בריאת האור פעמיים, ביום הראשון וביום הרביעי.
ביום הבריאה הראשון מוזכרת בריאת האור הכללית (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר פס' ג) ובפעם השנייה - ביום הרביעי – בריאת המאורות (וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ פס' יז-יח).פרשנים רבים נדרשו לסוגיית בריאתו הכפולה של האור. הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלה מזכיר את רעיון גניזת האור שנברא ביום הראשון, אור שבו אין בני האדם יכולים לעמוד, ועל כן נגנז לטובת הצדיקים לעתיד לבוא. אצל רבי חיים ויטאל, בחיבורו 'עץ החיים' אנו מוצאים המשך ופיתוח של רעיון זה –
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא "אור אין סוף"
את האור המופלא שנברא ביום הראשון לבריאה היה צורך לסייג ולגנוז על מנת שהעולם יוכל לעמוד בו וליהנות ממנו.
בפיוט - "אור צח ופשוט" - פיוט קבלי של ר' אברהם ענתבי המושר כחלק משירת הבקשות לקראת עלייתו של אור השחר, ישנה התייחסות לאור הקדום הזה, הצח, הפשוט, העליון, עילת כל העילות:
אוֹר צַח וּפָשׁוּט
עִלַּת כָּל הָעִלּוֹת
לְךָ דּוּמִיָּה יַחְדְּלוּן הַקּוֹלוֹת
אֵין אֹמֶר וּדְבָרִים
אֵין דּוֹרְשִׁים תְּחִלּוֹת
מִי יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלּוֹת ה'...
לכאורה נרות חנוכה הם היפוך של אותו אור עליון ועצום – הרי מדובר בנרות קטנים, אורות זעירים ומתכלים שבהשוואה לאותו אור עילאי, אור האין סוף, מה ערכם? אלא שלאורו של הנר סגולה מיוחדת. גם אם משתמשים באורו כדי להדליק נרות אחרים הוא אינו חסר. הדלקת נר מנר והפצתה של האורה עולה על הנר הגדול ביותר הדולק בעצמו.בעניין הדלקת המנורה בבית המקדש כתוב: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל, ח). יש בביטוי זה כיווניות השואפת למעלה, כביטוי של הקשר בין תחתונים לעליונים. הבהוב הלהבה, תנועתה התמידית והימשכותה למעלה קשורה בתנועה סמלית מתמדת, משתנה, השואפת להינתק מהמנורה ולעלות מעלה. יש קשר עמוק בין האור הנברא לאור הנדלק והנרות עצמם משמשים גם כמטפורה וגם באופן ממשי קשר לאור מעולמות עליונים.






סיצ'י גלעד, ילידת 1968, סיימה את לימודי הצילום בבצלאל ב-1997. הציגה בתערוכות רבות, ובהן תערוכת יחיד בקמרה אובסקורה בשנת 2000, תערוכה במוזיאון עין הוד, במוזיאון ערד ובגלריות שונות בת"א. בעשר השנים האחרונות עסקה בצילום עיתונות ברשת שוקן.






הָאוֹר שֶׁחָצַבְנוּ מִן הַבּוֹרוֹת עָמוּם הָיָה

בַּמַּעֲמַקִּים הֻרְגַל לְסַפֵּק צָרְכֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד

עָמוּם הָיָה הָאוֹר

בַּמַּעֲמַקִּים הֻרְגַּל לְהָאִיר רַק אֵלָיו פְּנִימָה

אֵיךְ נוֹצִיאֵנוּ

אוּלַי נִתְפַּשֵּׁט וּמַעֲרוּמֵינוּ הַלְּבָנִים יַכּוּ אוֹתוֹ בְּסַנְוֵרִים

עַל הָאָרֶץ אוֹתוֹ נַטִּיל וּמַעֲרוּמֵינוּ הַלְּבָנִים נַפִּיל עָלָיו

הוֹ, יֹאמַר הָאוֹר, כְּשֶׁבְּלוֹבֶן גּוּפֵינוּ מָהוּתוֹ יְגַלֶּה

הוֹ, יֹאמַר הָאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט, הוֹ

הוֹ, יֹאמַר, הוֹ.


רבקה מרים (לבית רוכמן) משוררת וציירת ישראלית. מנחה סדנאות כתיבה ושירה. מאז שנת 2000 היא מכהנת כראש בית מדרש "אלול" בירושלים. את ספר שיריה הראשון "כותנתי הצהובה" הוציאה בגיל ארבע עשרה. עד היום הוציאה חמישה עשר ספרים מפרי עטה ובהם שני ספרי ילדים. זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה.

זיכרון בשעת מעשה

חג הפסח מעצם מהותו עוסק בזיכרון. כבר מראשית אזכורו בספר שמות הוא נע בין המישור של ההתרחשות והמציאות לבין מישור של זכירה. כאשר פורש הקב"ה לפני משה "תכנית עבודה" ללילה האחרון במצרים הוא אומר לו במקביל:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם (שמות יב, יד-יח)

ציוויים לזכירה ניתנים בדרך כלל לאחר מעשה. אירוע שמתרחש ומשאיר את רישומו העז בתודעה האנושית, בין אם לטובה או לרעה, מיתרגם לסוג של טקס שהחזרה החד שנתית עליו כוללת אלמנטים של העלאה על נס. הזיכרון הלאומי והקולקטיבי של המאורע והזיכרון הפרטי, האישי, קיימים בתודעתנו במקביל. החג, הטקס, בהיותו נקודת זמן מיוחדת ומעל היום יומיום השגור, שמור בזיכרון שלנו כנקודת ציון בפני עצמה.

אולם דומה שחג הפסח, עוד טרם התרחשותו, מתהווה הן ברמת המציאות והמעשה והן ברמת הזיכרון. כשמשה מצווה על "פקודת היום" לתרחיש שעתיד להיות באותו לילה דרמטי וגורלי של היציאה ממצרים, כשבני ישראל חגורים וצרורותיהם בידיהם, ניתנת להם במקביל פרספקטיבה נוספת וארוכת טווח: "לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו".

נדבך נוסף של טקסיות נבנה לחג הפסח עם חורבן הבית והמעבר בין פסח כחג שבמרכזו הקרבת קרבן הפסח בחבורה, לחג שמרכזו ליל הסדר הנחגג בבית, סביב השולחן. ההגדה בונה את ליל הסדר כערב רב-גילאי ובין-דורי שמהותו היא מעשה הזיכרון עצמו, תוך מעבר בין רבדים שונים של התרחשות – שיחה, קריאה, שירה, אכילה, הצגה, הקשבה ועוד - ובין רבדי זמן שונים - בין הווה לעבר, בין זמן התהוות ההגדה כטקסט לבין זמן יציאת מצרים, ואפילו בין שכבות הזמן השונות אותן מייצגים חוגגי הסדר היושבים יחד סביב השולחן.

הפיוט "אמונים ערכו שבח" לרב אהרן כהן עוסק במתח הזה שבין מעשה וזכירה -במיוחד באמצעות השורה החוזרת "ואמרתם זבח פסח" - שכן חלק מהמתח שנוצר עקב המעבר של חג הפסח לבית המשפחה הפרטי הוא המתח שבין המילה, האמירה, לבין זבח הפסח. במקום להקריב את קרבן הפסח, העשייה שלנו מתמקדת באמירה המעלה על נס את העשייה, במילים המזכירות את הקרבן, אותו קרבן שמעצם מהותו מזכיר את ליל יציאת מצרים.

התגובות לפיוט החודש מאירות את הסוגיה הזו מנקודות שונות:

אמונים ערכו שבח ר' אהרן כהן

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח		לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים		שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים		אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים		עַל יַד צִיר אֱמוּנִים
מִיַּד כָּל מְעַנִּים		הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי		וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי		כִּי גָדוֹל יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם		מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם		כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ		לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ		עַם נוֹשַׁע בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ		וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ
יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ		טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח		פֶּסַח הוּא לַייָ

אמונים ערכו שבח - על הפיוט

פיוט לפסח במסורת יהודי המזרח וצפון אפריקה, המושר במסגרת ההגדה של פסח. הפיוט מעמיד במרכזו (באמצעות הפזמון החוזר) את מצוות זבח קרבן הפסח שנהג בישראל מליל יציאת מצרים ובטל מאז חורבן בית המקדש, הולך ומזכיר את כל המצוות הקשורות לחג הפסח - אכילת המצה והמרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים - וחותם במתן התורה לעם ישראל. הפיוט מושר ממש בתוך סדר ההגדה של פסח ובמקום מאד מרכזי בה - מיד לאחר אמירת "פסח מצה ומרור" והפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ (שמות יב, כז). יש הנוהגים לשיר כל בית של השיר בלחן שונה - ואולי יש בכך זכר והדהוד של קשת הרגשות והמאורעות השונים שחוו אבותינו באותו ליל שימורים.

ראש חודש אדר - חיפוש והתחפשות

משנכנס אדר מרבין בשמחה

זיכרון הילדות הקולקטיבי הקשור בראש חודש אדר, קשור בהתחבטות ובהתרגשות הכרוכות בהתחפשות לפורים. האפשרות להמציא ולמצוא זהות חדשה, האפשרות לשחק ולהיות מישהו אחר, היא אפשרות קסומה המושכת את הלב.

שורשיו של התיאטרון היהודי נעוצים עמוק במסורת ה"פורים שפיל", אותו משחק פורים שהיה משוחק כחלק מהווי הפורים. להקות קטנות היו מוקמות מבעוד מועד לצורך העניין, וממחיזות את סיפור המגילה כשהן קושרות קשרים רלבנטיים, מתוך בדיחותא, למתרחש בקהילה ובסביבה. הלהקות היו עוברות מבית לבית בזמן סעודת הפורים, ומשחקות את משחק הפורים שכלל לרוב חרוזים, שירה, מוזיקה והלצות והיה כרוך בהתחפשות לדמויות (כולל דמויות הנשים, כמובן). תמורת ההופעה היו בעלי הבית מזכים את השחקנים במעות פורים. לאורך ההיסטוריה היהודית שאינה משופעת בדוגמאות של הצגות תיאטרון, היווה חג הפורים הזדמנות לעשייה מסוג אחר, להלצה, לשנינות, למשחק, ומעל לכל – להתחפשות.

חז"ל אמרו כי אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו. בפורים אנו מצווים לשתות "עד דלא ידע" מתוך מטרה להגיע לחשיפת אמת פנימית ועמוקה, שמסיכות היום- יום מסתירות. דמות ה"שוטה" והליצן בתיאטרון מזוהה עם היכולת המהותית לומר את האמת. הקשר הדו משמעי בין בד לבדיה, בין בגד לבגידה, בין חיפוש והתחפשות ובין ערמומיות וערום הוא קשר שבא לידי ביטוי בכל מהותו של חג הפורים ובמגילה השואלת שאלות נוקבות ורלבנטיות על הקשר שבין הנושאים הללו.

מגילת אסתר נסובה רבות סביב שאלת הפנים והחוץ. נושא הבגדים וההתחפשות, הקשר בין בגד למהות ובין גילוי לכיסוי, נבחן בה לעומק. החל ממיאונה של ושתי לבוא לארמון הגברים כשכתר לראשה, מהופעתה הראשונה של אסתר המסתירה את זהותה ("אינה מגדת את עמה ואת מולדתה") והדגש על כך שלא הוסיפה דבר על התמרוקים אותם קיבלה מיד סריס הנשים, דרך מרדכי היושב בשער המלך בלבוש שק ואסתר שמתחלחלת ושולחת לו בגדים, וכלה באסתר הלובשת מלכות (תרתי משמע) כהכנה לפגישתה עם המלך - לקראת חשיפת זהותה ובקשתה, עד להלבשתו של מרדכי בבגד מלכות שלבש המלך, על ידי המן (יוזם הרעיון האיש המסונוור ממחוות חיצוניות) הנושא אותו על סוס ברחבי העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הקשר בין לבוש המלכות של מרדכי ובין לבושו של יוסף, המשנה למלך, גלוי אף הוא.

בפיוט "סופרים קרא" (ראו למטה) , מאת ר' דויד קיים, אותו שרים יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בשבת זכור עומדים זה מול זה את השק והאפר ובגדי היקר, והפיוט מתמקד ברגע הדרמטי של היפוך העלילה שהתלבושת והבגדים משקפים אותו נאמנה.

בתקווה שיהיו ימי חודש אדר ימים של שמחה

הדס גרטמן בתיאטרון תלבושות

סופרים קרא ר' דוד אלקיים מוגדור*המאה ה-20

סוֹפְרִים קָרָא לִקְרָאתוֹ		לִכְתּוֹב כִּתְבֵי גְּזֵרָתוֹ
עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ		לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם
לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ		כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם
לְזוּת בִּשְׂפָתָיו בַּדִים		בִּכְתוֹב עַל הַיְּהוּדִים
סָתַם מִלַּת עֲתִידִים		יַ"ג בַּאֲדָר מוֹעֲדָם
אִם יֵהָרְגוּ מוּעָדִים		אוֹ יַהַרְגוּ עִתְּדָם
הָרָצִים הֵם דְּחוּפִים		רוֹכְבֵי רֶכֶשׁ מְעוֹפְפִים
זוֹעֲפִים וְשׁוֹאֲפִים		לִנְקָמוֹת וְלִשְׁפּוֹךְ דָּם
אֲסוּפִים נֶאֱסָפִים		שָׁחוֹר לָבָן אֲדַמְדָּם
וּבְעִיר שׁוּשָׁן מָה רַבּוּ		מְבוּכוֹת וַיֻּצְּבוּ
הַמֶּלֶךְ וְהוּא יָשְׁבוּ		לִשְׁתּוֹת יַיִן מְאָדָּם
מִשָּׁמַיִם הִקְשִׁיבוּ		לְמָרְדְּכַי נְגִידָם
עוֹלֵל קַרְנוֹ וְעִפֵּר		בְּלָבְשׁוֹ שַׂק וָאֵפֶר
זָעַק הָהּ לִצְבִי עֹפֶר		כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם
הָרָשָׁע גֻּמָּץ חוֹפֵר		שֶׁיִּרְאֶה בְיוֹם אֵידָם
דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמֶּלֶךְ		בָּא לוֹ כְאִישׁ הַהֵלֶךְ
אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ		כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם
נִתְחַלְחֲלָה וַתֵּלֶךְ		הַאִם בָּא עֵת תַּפְקִידָם
בִּגְדֵי יְקָר שָׁלְחָה		בְיַד סָרִיס וּפֶחָה
פָּקְדָה לִשְׁאוֹל שְׁלוּחָה		מַה זֶּה נִגְזָר בַּעֲדָם
וּבְפַתְשֶׁגֶן פְּתוּחָה		יָדְעָה פֵשֶׁר יְסוֹדָם
פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא		בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
לְהַפִּיל חֵן בְּלִבּוֹ		וְלָשׁוּב מֵאַבְּדָם
לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ		בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם

סופרים קרא - על הפיוט

פיוט זה של ר' דוד אלקאים, הנאמר על ידי יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בליל שבת הקודמת לפורים, פרשת זכור, הוא בעצם קטע אחד מקצ'ידה ארוכה ביותר, המגוללת לאורך עשרות בתים את סיפור המגילה. בקטע שלפנינו מספר המשורר את סיפור חלקה הראשון של מגילת אסתר. הוא מצייר כמה תמונות מחלק זה של המגילה בצבעים עשירים ובמצלול עז. המקרא משמש את המשורר כאן לא רק כסיפור התשתית, שאותו הוא משכתב ובו הוא דורש ומפרט, אלא גם כתשתית דרשנית של פסוקים המשתבצים בו מחוץ למגילה, תוך שהם נושאים עמם מטענים מעשירים.

ימי ספירת העומר הם ימים שמאז תקופת חז"ל נוספו בהם משמעויות ותכנים חדשים אל לוח השנה היהודי. החל מחג השבועות עצמו, שבימי בית המקדש ציין את תחילת הבאת הביכורים ומאז חורבן הבית הודגש יותר הצד של מתן תורה, וכלה בימים ותכנים שנוספו לימי ספירת העומר- כדוגמת האבל על תלמידי רבי עקיבא, ל"ג בעומר והילולת ר' שמעון בר יוחאי.

אולם דומה שבעת החדשה הועצמו תוספות אלו עוד יותר והימים שבין יום השואה ויום העצמאות, ולאחר מכן יום ירושלים, יוצקים בחודש אייר נימה אחרת וחדשה, עד כי יש המגדירים את הימים הללו כ'ימים הנוראים' של מדינת ישראל. המסע בזמן בשבעת השבועות הנספרים בספירת העומר שבין חג הפסח, בו אנו מציינים את היציאה הפיזית מעבדות לחירות, לחג השבועות, בו אנו חוגגים את החירות הרוחנית ואת חג מתן תורה, הופך למסע משמעותי מאוד אשר בו נוכחת משמעותה של הזהות היהודית, ודאי בדורנו.

יתרה מזאת, חודש אייר צופן בחובו את בשורת ההיסטוריה של העם היהודי במאה העשרים בכללותה – תחילתו בשלהי יום השואה – והמשכו בציון הקמת מדינת ישראל ויום העצמאות, הכרוך יחד עם יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואז ל"ג בעומר, ויום ירושלים.

רטוריקה חיים גורי		גירסת הדפסה
אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לֹא עָזַבְנוּ אֱלֹהֵי אֱמֶת לָלֶכֶת אַחַר אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לְבַדֵּנוּ עָמַדְנוּ וְאֵין תְּפִלָּה יְדוּעָה עַל שְׂפָתֵנוּ וְנַפְשֵׁנוּ לֹא תִּמְצָא לָהּ מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרַע יָדַעְנוּ. אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְנַחֵם וְאֶת חִיּוּךְ הַנְּעָרוֹת לְאוֹר הָאַהֲבָה. אֶת בְּכִי הַזּוֹרֵעַ וְרִנַּת הַקּוֹצְרִים . אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לֹא הָיוּ לָנוּ מַרְכְּבוֹת אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, לֹא מַלְאָכִים חָלִים וְרוֹעֲדִים וְנֶחְפָּזִים בְּיוֹם הַדִּין וּבְקָרְאֵנוּ בֵּין הַמְּצָרִים שָׁמַעְנוּ אַךְ וְרַק אֶת קוֹלוֹתֵינוּ הָעוֹנִים לָנוּ כְּהֵד וְנִשְׁבָּרִים מֵעֲבָרִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: הִגַּשְׁנוּ כּוֹס מַיִם. רָשַׁמְנוּ בַּקָּשׁוֹת אַחֲרוֹנוֹת וְהִבְטַחְנוּ יְשׁוּעָה אֶפְשָׁרִית. אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: אֶת הַשִּׂנְאָה לָמַדְנוּ עַל בְּשָׂרֵנוּ. בַּלֵּילוֹת רָאִינוּ אֶת הָאֹפֶק הָאָדֹם כְּמוֹ אֵשׁ תָּמִיד מֵעֲבָרִים. שָׁם חִכּוּ, לְצַעֲרֵנוּ, הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְאֵין אֵל שׁוֹפֵט בֵּינֵינוּ. בֵּינְתַיִם, אָנוּ חַיִּים עַל חַרְבֵּנוּ וּמְצַפִּים לְטוֹב בַּאֲחַד הַמְּחָרִים. אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: לוּ יִזְכְּרוּנוּ כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ זוֹכְרִים אֶת הַיְּקָרִים לְלִבֵּנוּ, אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים. חיים גורי - תושב ירושלים, יליד תל אביב, 1923. משורר, סופר ועיתונאי. חתן פרס ישראל לשירה (1988). נמנה עם משוררי דור הפלמ"ח. פרסם ספרי שירה שעוסקים בעיקר במלחמות ישראל והשואה. עסק בתרגום מצרפתית. חתן פרסים שונים לשירה ופרס ביאליק לספרות (1974).