הפיוט: מוסיקת הנשמה היהודית

הפיוט - מוסיקת הנשמה היהודית

מאמר שלי שפורסם לפני כחמש שנים בכתב העת "דעות"

בשנים האחרונות חזרו חילוניים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, גברים ונשים כאחד להתעניין בפיוטים, ובעזרתם הם בונים חיבור מחודש לתפילה, למסורת, למוזיקה ובעיקר זה לזה. התחייה המוזיקלית היא גם תחייה רוחנית.





"יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ לְבָנָה כַלְּבָנָה

עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ פִּצְחִי לִי שִׁיר וּרְנָנָה

עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה

שׁוֹשַׁנָּה אַגְדִּיל שְׂשׂוֹנֵךְ שׁוֹשַנָּה רַעֲנַנָּה"



(ר' ישראל נג'ארה)



אבי הוא חוקר פיוטים. במשך שנים היינו צוחקים עליו שפרט לשלושה אנשים וחצי אף אחד לא קורא את הספרים שלו. היינו מקניטים אותו ואומרים לו שכל חבריו באקדמיה מוזמנים לכל מיני תכניות, מתראיינים בכל מיני מקומות, והוא לעומתם בחר לו תחום ביזארי שאיש אינו מתעניין בו, חוץ, אולי, מאלה שחייבו אותם. אפילו אנחנו מעולם לא קראנו אלא את ההקדשה שבעמודים הראשונים של ספריו.

לפני כשלושה חודשים נערך ערב השקה לאתר החדש "הזמנה לפיוט". נוכחתי לדעת שמשהו השתנה בחברה הישראלית. האולם היה מלא מפה לפה בקהל הטרוגני להפליא, וכולם מתעניינים בפיוטים. נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים – לכולם עניין רב ב'רטרו' הישראלי החדש: פיוטים. אבא שלי הפך ל'טרנד'.

אך האם מדובר אכן ב'טרנד' או בשינוי עמוק יותר בחברה הישראלית? מהן ההשלכות החברתיות, הדתיות והתרבותיות של ההתחדשות הזו? מהו מקומם ותפקידם בחיי החברה הישראלית?

בחמש השנים האחרונות הפך הפיוט ליותר ויותר נפוץ ברחוב הישראלי: אומנים מפורסמים כמו אתי אנקרי, ברי סחרוף ואהוד בנאי פונים לנגן ולבצע פיוטים, 'שבתות פיוט' נערכות לקהילות שונות במלונות במקומות שונים בארץ, אנשים מכל רחבי הארץ נפגשים במסגרת "קהילות שרות" ללמוד ולשיר יחד פיוטים, אתר "הזמנה לפיוט" עלה לאוויר, ומשרד החינוך הוציא לאור חוברת ראשונה להוראת פיוטים בבתי הספר היסודיים.



"הפיוט יקשט את מעמדות התפילה, מחזור החיים והשנה, בכל מקום שבו המיית הלב גוברת על השכל, כשלא די במילים וגם מנגינה נדרשת, וכאשר הקבוע מוותר על מקומו למען המתחדש"(אביגדור שנאן)





מהו פיוט? 'פיוט' אינו מוגדר באופן חד-משמעי וזאת כיוון שהמילה סופגת משמעויות שונות בחילופי הדורות. מקורה היווני הקדום של מילה זוPoietes,, פירושה 'יוצר', ובתואר זה כיבד המדרש את רבי אלעזר ברבי שמעון - 'דהוה קריי ותניי קרוב ופויטס'. (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל ד"ה [א] ולקחתם לכם)

בהמשך ציינה המילה 'פיוט' שירה ליטורגית – ומאחר והיצירה השירית המרכזית בעם ישראל בתקופה זו הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, התייחסה המילה 'פיוט' למציאות זו. עם תחיית הדיבור העברי חזרה המילה למשמעות הכללית שלה – כל דבר שמתייחס לסגנון שירי מרומם, כתיבה נשגבת בלשון גבוהה, ולעתים גם לעניינים שברגש ולעניינים שביופי באומנות בכלל. חובבי הפיוט בימינו מגדירים במונח זה כל שירת קודש המזומרת במנגינה, ועל כן התואר 'פייטן' עשוי לציין לא רק את כותב הפיוטים אלא גם את מבצעם.

"זמרת הפיוט שרדה עד היום כפעולה בעלת גוון חברתי שהיא מעבר למשמעויות הדתיות של הטקסטים. בכך היא מסמנת קשר ישיר בין ההווה לעבר, מחברת בין מרחבים גיאוגרפים שונים, מסמלת את הרציפות ההיסטורית של השימוש בשפה העברית, וקושרת בין היוצרים הקדומים לאלו מבני זמננו", כך כותב הפרופ' אדווין סרוסי, מרצה בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל מרכז המחקר למוזיקה יהודית. פרויקט "קהילות שרות" הוקם על ידי יוסי אוחנה מתוך התודעה הזו בדיוק – ההכרה בפוטנציאל הטמון בפיוטים כחולייה מקשרת בין הדור שלנו למסורת אבות מפוארת, מסורת שעברה טראומה עם העלייה לארץ בשנות החמישים. אוחנה, יליד מרוקו, עלה לארץ בגיל שש והתרחק עם התבגרותו מהמסורת. הוא ממקימי ה'קשת הדמוקרטית המזרחית', אך תוך-כדי פעילותו ב'קשת' הרגיש יוסי כי ללא החיבור התרבותי למסורת משהו חסר. יוסי אומר שה"התמקדות בנושאים של חינוך, כלכלה וחברה במנותק מהמורשת לא נתנו מענה מספק לשאלות שהעסיקו אותי". מתוך-כך הוא הקים עם מספר חברים קבוצה שלמדה טקסטים הלכתיים מספרות השו"ת הצפון-אפריקאית ולאט, בתיווך אחיו שנשאר דתי, פילס את דרכו להיכרות עם עולם הפיוט. גרעין הרעיון של הקמת קבוצות פיוט נולד דווקא כשהוא היה בברקלי, קליפורניה והתגעגע למנגינות בית אבא.

פרויקט "קהילות שרות" מופעל בעזרתה של קרן 'אביחי' ומקיים פעילויות סביב שירה קהילתית של פיוטים ממסורות שונות. הקהילות הפועלות ברחבי הארץ נפגשות אחת לשבוע לפגישה בת שעתיים וחצי, שמונחית על-ידי מנחה קבוע ופייטן אורח לסדרה של כארבעה מפגשים. במפגשים אלו נלמדים פיוטים של עדות ישראל השונות בשילוב הסברים מתחום התיאוריה המוסיקלית. המשתתפים, גברים ונשים כאחד, באים מכל הזרמים והגישות למסורת, מכל הגילאים וממוצאים עדתיים וחברתיים שונים.

"המטרה היא שזה יהיה מקום לחשיבה, מקום שיעורר אנשים לשאלות זהוּת ולא מקום שייתן תשובות", אומר אוחנה. ואכן, העובדה כי ב"קהילות שרות" ממעטים לדבר ומרבים בשירה מאפשרת חיבור בלתי אמצעי, רגשי בעיקרו, בין המנגינות והמילים העתיקות לבין הנשמה. אין כאן דיון אינטלקטואלי על זהויות יהודיות או ישראליות, גם לא על זהויות מזרחיות ואשכנזיות, אבל משהו במפגש שבין האנשים, המילים והמנגינה מאפשר היווצרות של זהות אישית וקהילתית מאוד יהודית. מלים כמו תשוקה, לב ונשמה חוזרות בחוות דעת ובמשובים של משתתפים.

אך דיאלוג הזהויות אינו מתקיים רק במישור האישי; בין הפייטנים ישנם כאלה שבאים מן העולם החרדי ולכתחילה התלבטו בסוגיית "קול באישה". נראה שהמפגש בין הפייטנים לבין הקהילה גרם לשינוי. ההתעניינות הכנה של המשתתפות הובילה את הפייטנים להבנת החשיבות של שיתוף הנשים. אפילו פייטנים שנמנעו מלתת לנשים לשיר 'סולו' בראשית הדרך, מלמדים היום ללא הבדל את כל המשתתפים מתוך אמונה בקירוב לבבות. ומצד שני, גם החילוניים בקבוצה לומדים לראות בפייטן יותר מאשר "חרדי". וכששני הצדדים מוותרים על הסטיגמות, נוצר מפגש פורה ומרתק.



"הפיוט כמו מצרף ומזכך את מרכיבי התרבות העברית: שפה, מוסיקה, מיסטיקה, היסטוריה, מדרש, מחשבה, תפילה, רגש אישי, משפחתי ולאומי - לידי מכלול אחד. הפיוט המושר מאפשר לחוות את המכלול הזה באופן שלם"

(מתוך האתר 'הזמנה לפיוט')



מפעל חשוב נוסף שנולד מתוך פרויקט "קהילות שרות" הוא אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", המהווה אחת מנקודות ההשקה החשובות בין הציבור הרחב ועולם הפיוט. באתר מאות פיוטים, מאמרים אקדמיים העוסקים הן בפן הטקסטואלי והן בפן המוזיקאלי של הפיוטים, והקלטות שונות ממגוון רחב ביותר של מסורות.

מנהל האתר, יאיר הראל, מוזיקאי ומנחה את אחת משתי קבוצות "קהילות שרות" בירושלים היה שותף לאוחנה בהקמת הפרוייקט כמעט מראשיתו. יאיר בא מרקע שונה מאוד משל אוחנה. הוא גדל בבית ירושלמי לאימא ממוצא אמריקאי ואבא ממוצא עיראקי, היה חבר בתנועת "בני-עקיבא" ושמע בעיקר שירי ארץ-ישראל. הוא נחשף לעולם הפיוט בשבתות, בביקורים בבית הסבתא, במובלעת התימנית עיראקית במאה-שערים. הוא התחיל ללמוד דרבוקה באופן פרטי אצל שלמה בר בזמן הצבא. החיבור בין ביצוע שיש לו שורשים בתפילה לשירת נשמה דיבר אל לבו. יאיר חש כי המוזיקה המזרחית בשורשה היא "מוזיקה בעלת ממדים אוניברסאליים, מחוברת לרגש לזמן ולאדם" כפי שהוא מגדיר זאת. "העברתי סדנה על פיוט", מספר יאיר, "התחלתי אותה בשירת הפיוט 'ידיד נפש' בחמישה לחנים שונים מחמש מסורות שונות – הודו, בבל ועוד - והנה הפיוט הזה, שהתחבר בצפת בזמן מסוים ועל רקע מסוים הוא מאוד אוניברסאלי ויכול לעזור לשמור את האיזון בין האוניברסאלי והאותנטי".

כמנהל האתר, חשובה לו עבודת הקודש של איסוף אוצרות שעלולים להיעלם מן העולם ושימורם, והוא שם דגש על איסוף פיוטים מכל המסורות, כולל צפון-אפריקה, ארצות אשכנז, אתיופיה ועוד על-מנת שלא ישתכחו, אבל גם אינו מוותר על חיבור לתרבות העכשווית. "יש בעיניי מקום גם למבצעים עכשוויים, בתנאי שהם נותנים הרבה מקום של כבוד למסורת. אהוד בנאי, למשל, מהווה גשר בין הטקסטים לבין הקהל הרחב. צניעות היא מילת המפתח". הפיוטים באתר נשמרים בהקפדה על פרטים, על רצינות מחקרית ומוזיקאלית, ועל איכות. "הבית הרב-גוני הזה, שיסודותיו הם פיוטים מכל קצווי תבל, משמש מיקרוקוסמוס של שיתוף פעולה ואפילו", אומר יאיר, "התחלה של גאולה".



"הפיוט הוא גם תפילה המבטאת את קשת הרגשות כלפי האל: שבח הלל שמחה עצב קינה וזעקה, געגוע וכמיהה" (חביבה פדיה)



אורי קרויזר, מנחה קבוצה ב"קהילות שרות", רואה את עיקר חשיבותם של הפיוטים בהשפעתם על התפילה בעבר וביכולתם להחיותה מחדש בהווה. אין פלא בכך: מצד אביו, המשפחה היא ירושלמית מתלמידי הגר"א ומצד אמו, משפחה של חסידי ברסלב. אביו של אורי תרגם את "מעם לועז", קובץ מדרשים ודרשות שהיה כתוב במקור בלאדינו – כך שהחיבור למסורת המזרח לא היה זר בבית. סבו מצד אמו, הידוע גם בכינויו "בעל הפתק", היה חסיד ברסלב אדוק ושיתף את אורי, נכדו, בעולם הזמירות, הסיפורים והשיחות החסידי. המשותף לשני הצדדים הללו – החסידי והישוב הישן – הוא מרכזיות עולם התפילה, והוא החולייה המקשרת גם את אורי לעולם הפיוט. "הגדרה ששמעתי מאיש שישב ברח' בכר בפתח מכולת וראה אותי מעיין במודעה המזמינה את הציבור לשירת הבקשות בביהכ"נ עדס: 'דע לך', הוא אמר, 'הפיוטים זה המתיקות של התורה'", מצוטט אורי באתר 'הזמנה לפיוט'. הוא רואה בפיוט הזדמנות לחשוב על התפילה במונחים אחרים, ולהצמיח התחדשות בעולם הדתי. "הפיוטים צמחו כמסורת דינאמית שבעל-פה, כחלק מחזרת הש"ץ, כשהכללים והמסגרת היו ידועים מראש אך התוכן המדויק והמילים היוו מרחב יצירתי עבור החזן- פייטן", אומר אורי, "כיום, היכרות עם מסורות הפיוט השונות ויכולת לשלב את הפיוט בחזרה בתפילה כגורם דינאמי ומפתיע, תאפשר מנעד רחב יותר של יחסים עם הקדוש ברוך הוא, כי שפת הפיוט היא השפה הדתית של הדיבור עם האל". אורי שואף להחזיר את הפיוט חזרה אל לב-לבו של בית הכנסת, וכך לנער מן התפילה הממוסדת את האבק, ולהכניס בה ממד של חיות והתחדשות. לצורך כך, הוא רוצה שבבתי הכנסת יפתחו כל תפילת שבת, למשל, בפיוט ממסורת אחרת, המתייחס לשחר או להודיה על עוד יום שמתחיל. "את המקום החי והנושם שהביא אתו הפיוט לתוך התפילה בימים עברו יש מקום לחפש גם היום, להחזיר לתפילה את ממד ההתרגשות שיש ביצירה מתחדשת".

השאיפה של רוני איש-רן, פייטן, מנהל קבוצת ההכשרה למנחים ופייטנים של "קהילות שרות" ומקים אנסמבל "שחרית", מרחיקת לכת יותר. בעיניו, ראוי שלפיוטים על מנגינותיהם יהיה מקום כמוזיקה ישראלית לגיטימית. "אנשים מחפשים מוזיקה שורשית ואיכותית. יש צימאון למשהו מלודי. יש רצון לחיבור ליהדות דרך צינורות לא דתיים-הלכתיים ולמוזיקה טובה", הוא אומר וממשיך "אם ילדים ישמעו את המוזיקה הזו בבית וילמדו אותה בבית הספר היא תהיה חלק מהעולם שלהם". העברת אהבת הפיוט לילדים חשובה לאנשי "קהילות שרות". ילדיו של אורי הם משתתפים במקהלת ילדים שלומדת עם הפייטן מימון כהן, מפעל חשוב נוסף של "קהילות שרות".

רוני גדל בתוך עולמה של מסורת הפיוט, בשכונת נחלאות בירושלים, בבועה תרבותית מיוחדת ושמורה, מוקף בחמולה המשפחתית יוצאת תורכיה. "שירת הבקשות", שירת פיוטים בשעות הקטנות של הלילה בלילות שבת בחורף, הייתה אחד מהמרכזים החברתיים של רוני וחבריו. הפייטן, משה חבושה, היווה מקור השראה עבורו. עם זאת, בזמנו הוא לא חשב שיש לשירה הזו מקום מחוץ לבית הכנסת ופסגת השאיפות הייתה ללוות את חבושה בחאפלות. הוא למד באקדמיה למוזיקה במגמה למוזיקה מזרחית, אך השינוי המשמעותי חל כשיוסי אוחנה פנה אליו בעודו הוגה את רעיון הקמת "קהילות שרות". "זו הייתה ממש הגשמת חלום. כבר בימים הרחוקים ב"עדס" פנטזתי על עריכת היכרות בין המוזיקה הזו לבין הקהל הרחב", אומר רוני, שלאחרונה הוציא עם "אנסמבל שחרית" את דיסק הבכורה, כולל עשר יצירות מקוריות ברובן ששומרות על המאפיינים של המוזיקה המזרחית הקלאסית. הדיסק נזהר מלשלב סוגי מוזיקה ורוני מקווה ש"הדיסק לא ייכנס לקטגוריות של 'מוזיקת עולם', או שילובי מזרח ומערב", אלא יהווה נדבך נוסף בהפיכת הפיוטים לחלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית-ישראלית המתחדשת. חנה פתיה, רכזת "קהילות שרות" ובת למשפחת מקובלים מבבל, מצטרפת לדבריו ואומרת "אין שום סיבה שלא ילחינו גם היום טקסטים של יהודה הלוי, כמו שמלחינים יונה וולך או נתן זך. זוהי שירה שבאה ממקום גבוה שנוגע לבן-אדם בלב. חשוב לטפח אותה ולא ממקום של קיפוח. אני רואה את הקהל המגיע ל"קהילות שרות" ברחבי הארץ - זוהי קשת של כל עם ישראל. ואני רואה את הצמא והחיפוש". ערב בשם "יהודה הלוי פינת אבן-גבירול" שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב בשנה שעברה העיד על אותו הצימאון. בערב התכנסו בכירי המוזיקאים בארץ (אהוד ואביתר בנאי, מיכה שטרית, ברי סחרוף, מאור כהן, אתי אנקרי, יונתן ואהרון רזאל ואחרים) כדי להשמיע ולשמוע יצירות מולחנות של מגוון פייטנים, ועוררו התרגשות עצומה.



"הפיוט הוא שרשרת המורשת של תרבות ישראל לתשתיותיה ולרבדיה, ניגון הלב והערגה לכל הטוב בעם ישראל לשבטיו" (פרופ' אפרים חזן)



גם מהצד האקדמי מתחילה פריחה בתחום הפיוט ומספר גדול מאי-פעם של תלמידי- מחקר באוניברסיטה מבקשים לעסוק בתחומים אלה. כך טוען אבא שלי, הפרופסור אפרים חזן, שנולד באי ג'רבה שליד תוניס, אי שנשמרו בו מסורות מוזיקאליות במשך שנים רבות, יש שטוענים שעוד מימי בית המקדש. אבא, שעלה לארץ בגיל תשע, זוכר בעיקר את שירת "בר- יוחאי" שליוותה כמעט כל עניין. לאחר שהמשפחה עלתה לארץ, הם גרו במעברה שבה לא הייתה קהילה ג'רבאית והקשר הטבעי לעולם הפיוט, דרך מעגל החיים ובית הכנסת – נותק. אבי למד במוסדות שבהם עולם התפילה המוזיקלי והרוחני היה אשכנזי מובהק. בגיל התיכון גמלה בו ההחלטה לעסוק בשירת ספרד ובשירת ימי הביניים, ובאוניברסיטה פיתח את חקר השירה הצפון-אפריקאית המאוחרת. "המנגינה תמיד מצויה ברקע כשאני חוקר פיוטים. המשיכה שלי לטקסטים מתחברת למסגרות ולשירים. זהו החיבור בין המוח ללב", הוא אומר.

לדעתו, "קהילות שרות" הן ביטוי דומיננטי לתופעת החזרה לשורשים, שהחלה לפני שלושים שנה. "זוהי מוזיקה שעניינהּ חיבור. הפייטנים והפיוטים היו בעבר גשר בין קודש לחול, וגישרו בין העולם היהודי לעולם הערבי. מאז ומעולם הם הוסיפו סובלנות ויכולת הידברות, הבנה, הקשבה והיכרות בין העולמות השונים, והנה, הם עושים את זה גם היום", הוא אומר ומוסיף "דווקא המוזיקה מצליחה לכנס קהל רחב משלל גוני הקשת הישראלית תחת קורת גג אחת, לשיר יחד ולמצוא, איש ואישה, באופן אישי וכקהילה, את החיבור". נדמה שדווקא בימים אלה נחיצות הפיוט כגורם מגשר ומפשר ברורה מאי-פעם. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המשיכה יצירת הפיוט לנבוע, ובדור שבו אנשים מחפשים את שורשיהם ואת החיבור בין היהדות והישראליות, הפיוט פותח פתח לקשר דו-כיווני בין עולם המסורת לעולם העכשווי. כפי שמסכמת חנה פתיה, "הפיוט נוגע בנשמה הקולקטיבית של העם, טווה חוטים מהפרטים אל הכלל, ויש בו אמת גדולה".