עמוד ראשי > בלוגים

מאגרים יצירת דף לימוד לימוד שבועי פורומים בלוגים רשת בתי המדרש אודות האתר צור קשר

יום שלישי, 5 באפריל 2011

זיכרון בשעת מעשה


חג הפסח מעצם מהותו עוסק בזיכרון. כבר מראשית אזכורו בספר שמות הוא נע בין המישור של ההתרחשות והמציאות לבין מישור של זכירה. כאשר פורש הקב"ה לפני משה "תכנית עבודה" ללילה האחרון במצרים הוא אומר לו במקביל:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם (שמות יב, יד-יח)

ציוויים לזכירה ניתנים בדרך כלל לאחר מעשה. אירוע שמתרחש ומשאיר את רישומו העז בתודעה האנושית, בין אם לטובה או לרעה, מיתרגם לסוג של טקס שהחזרה החד שנתית עליו כוללת אלמנטים של העלאה על נס. הזיכרון הלאומי והקולקטיבי של המאורע והזיכרון הפרטי, האישי, קיימים בתודעתנו במקביל. החג, הטקס, בהיותו נקודת זמן מיוחדת ומעל היום יומיום השגור, שמור בזיכרון שלנו כנקודת ציון בפני עצמה.

אולם דומה שחג הפסח, עוד טרם התרחשותו, מתהווה הן ברמת המציאות והמעשה והן ברמת הזיכרון. כשמשה מצווה על "פקודת היום" לתרחיש שעתיד להיות באותו לילה דרמטי וגורלי של היציאה ממצרים, כשבני ישראל חגורים וצרורותיהם בידיהם, ניתנת להם במקביל פרספקטיבה נוספת וארוכת טווח: "לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו".

נדבך נוסף של טקסיות נבנה לחג הפסח עם חורבן הבית והמעבר בין פסח כחג שבמרכזו הקרבת קרבן הפסח בחבורה, לחג שמרכזו ליל הסדר הנחגג בבית, סביב השולחן. ההגדה בונה את ליל הסדר כערב רב-גילאי ובין-דורי שמהותו היא מעשה הזיכרון עצמו, תוך מעבר בין רבדים שונים של התרחשות – שיחה, קריאה, שירה, אכילה, הצגה, הקשבה ועוד - ובין רבדי זמן שונים - בין הווה לעבר, בין זמן התהוות ההגדה כטקסט לבין זמן יציאת מצרים, ואפילו בין שכבות הזמן השונות אותן מייצגים חוגגי הסדר היושבים יחד סביב השולחן.

הפיוט "אמונים ערכו שבח" לרב אהרן כהן עוסק במתח הזה שבין מעשה וזכירה -במיוחד באמצעות השורה החוזרת "ואמרתם זבח פסח" - שכן חלק מהמתח שנוצר עקב המעבר של חג הפסח לבית המשפחה הפרטי הוא המתח שבין המילה, האמירה, לבין זבח הפסח. במקום להקריב את קרבן הפסח, העשייה שלנו מתמקדת באמירה המעלה על נס את העשייה, במילים המזכירות את הקרבן, אותו קרבן שמעצם מהותו מזכיר את ליל יציאת מצרים.

התגובות לפיוט החודש מאירות את הסוגיה הזו מנקודות שונות:





אמונים ערכו שבח ר' אהרן כהן

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח
לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים
שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים
אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים
עַל יַד צִיר אֱמוּנִים
מִיַּד כָּל מְעַנִּים
הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי
וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי
כִּי גָדוֹל יְיָ

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
כָּל צִבְאוֹת יְיָ

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ
לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ
עַם נוֹשַׁע בַּייָ

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ
וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ
יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ
טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח
פֶּסַח הוּא לַייָ

אמונים ערכו שבח - על הפיוט
פיוט לפסח במסורת יהודי המזרח וצפון אפריקה, המושר במסגרת ההגדה של פסח. הפיוט מעמיד במרכזו (באמצעות הפזמון החוזר) את מצוות זבח קרבן הפסח שנהג בישראל מליל יציאת מצרים ובטל מאז חורבן בית המקדש, הולך ומזכיר את כל המצוות הקשורות לחג הפסח - אכילת המצה והמרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים - וחותם במתן התורה לעם ישראל.
הפיוט מושר ממש בתוך סדר ההגדה של פסח ובמקום מאד מרכזי בה - מיד לאחר אמירת "פסח מצה ומרור" והפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ (שמות יב, כז). יש הנוהגים לשיר כל בית של השיר בלחן שונה - ואולי יש בכך זכר והדהוד של קשת הרגשות והמאורעות השונים שחוו אבותינו באותו ליל שימורים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה